"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
שני סוגי פסימיות, שני סוגי אופטימיות
"שלוש אחיות" הדפס רשת של אחותי שתלוי אצלי בבית. אני התינוקת למטה, אחותי הציירת משמאל, אחותי הבכורה ז"ל מימין. נדמה לי שהפוסט הקודם השאיר אצל כמה אנשים טעם מר של דיכאון ופסימיות ויש בכך משהו אבל גם לא. יש לי אולי ראיית עולם טרגית אבל לא מרירה ואני אסביר זאת דרך השוואה ביני לבין אחותי. אחותי אמנית מצליחה, חרוצה, נלהבת מעולם האמנות, ומרירה. למרות שהיא מתפרנסת ממה שהיא אוהבת לעשות, למרות שהיא זכתה בפרסים רבים ולמרות שכמוני היא ירשה שליש מעיזבונה של דודתי היא מרגישה שהיא ענייה. למרות שהיא קנתה דירה מקסימה במקום מעולה בתל אביב היא מרגישה מרומה (ובצדק, מוכרי הדירה רימו אותה באופן כלשהו שלא אפרט כאן). למרות שהיא זכתה להציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב היא מרגישה לא מוכשרת ולמרות שבסך הכול היא עיצבה את חייה במו ידיה היא מרגישה שאלו היו זוועתיים. שלא כמוה אני מרגישה בת מזל. אני מרגישה עשירה כי במעט מאוד שעות עבודה (שאמנם לפעמים מעיקות) אני מצליחה להרוויח מספיק כסף בשביל לחיות כמו שאני רוצה. אני מרגישה עשירה כי בעזרת העיזבון של אותה דודה קניתי דירה מקסימה. אני מודה כל יום על כך שיש לי בעל שבדיוק מתאים לי ואורח חיים שמתאים לי – אנחנו חיים בשתי דירות וכך אני לא חייבת להתעמת יותר מדי עם שני המתבגרים שלו שלא מתאימים לי. יש לי שתי חתולות מדהימות וכלבה אוהבת (עם כמה שריטות) שאני נהנית לצאת איתה לטיולים שקטים בבקרים. מדי פעם אני יוצאת לרכב על סוסים וזה כיף לא נורמאלי. אני בריאה יחסית (קצת כאבי גב, קצת כולסטרול גבוה, בסך הכל נורמלי לגילי) ולא עושה חשבון בענייני אוכל – אויש כמה אני אוהבת לאכול. ועל כל אלו אני טורחת להודות כמה פעמים ביום, בייחוד בזמן שתיית הקפה שאולי בשבילי הוא טעם החיים. אבל, ויש אבל גדול, החיים נראים לי אבסורד. החיים כבר שנים נראים לי חסרי טעם, חסרי משמעות. ממש לא משנה לי אם הם יגמרו (לדעתי גם בזה אני ממוזלת כי אני לא מפחדת מהמוות) וגם אני לא רואה הפסד גדול אילולה נולדתי. אני לא מרגישה צורך להספיק כלום, לא מרגישה צורך עז לחוות כלום, לא מרגישה צורך עז לדעת כלום ולא ליצור כלום וממש לא רוצה להשאיר אחרי חותם. אחותי, לעומת זאת, למרות שהיא לא מי יודע מה אוהבת את החיים, מרגישה צורך לחיות עוד זמן מספיק (לדבריה אמנם עדיף ללא גוף) כדי להספיק לצייר עוד כמה דברים. היא מחוברת בקשרי אהבה לעולם האמנות. היא רוצה לתרום לאנושות למרות שלא לאנשים. היא חיה בתוך התרבות. את המרירות של אחותי אנשים יכולים לקבל: אמן סובל זה די נורמאלי. כל עוד היא רותמת את הסבל לאמנות, כל עוד היא מוכנה לעבוד קשה בשביל משהו, אנשים מוכנים לקבל את התלונות על החיים. התלונות האלו הם לא על המצב שלהם אלא על החיים המסוימים שלה ולכן אפשר להתמודד איתן. עם העמדה הלא מרירה אך מורבידית שלי אנשים לא יכולים להתמודד. כאן אני שמה להם מראה אבסורדית של החיים בכלל, כאן אני מראה להם שלמרות שאני שמחה באורח חיי אני לא שמחה בעצם הקיום ואת זה אי אפשר כנראה לסבול. |
תגובות (37)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה יורם, אני מקוה שפואד גם מסכים.
הבתוכנו הוא בהחלט המפתח ואני מאמינה שהרבה מהבתוכנו הזה הוא מולד. תודה.
תמי, מה זה שימחת אותי בתגובה הארוכה הזו. גם אם אין משמעות לכלום אהבה מאוד מנחמת. את צודקת שהאמירה כאן היא "ככה זה" ולא "תגידו לי מה לעשות".
*
לא קל למצוא אושר בתוכנו,
אך בלתי אפשרי למצוא אותו במקום אחר.
קראתי פעמיים. אחר כך קראתי שוב.
הלכתי ובאתי
אמרתי לעצמי , זה מסוג הפוסטים שלא צריכים תגובות.
עולה ממנו תחושה חזקה מאוד של "ככה זה" וזהו.
ועל "ככה זה" אין מה להגיד.
גם לא צריך.
רק להקשיב, לקרוא שוב אם רוצים, להפנים.
יש פה יושר
כנות
אחריות
יושרה
אנושיות.
משהו שלם עם עצמו ויודע.
ולכל אלה
אין אח ורע.
אז אני בסוף אומרת,
וזה כי אני באמת אוהבת אותך,
לא היית טורחת ככה עלי,
להסביר , לתאר ולהביא את עצמך ככה
אם לא היית אוהבת אותי.
ולזה כן
יש משמעות.
אולי את אוהבת את החתולים והכלבה יותר,
אז מה. אני לא עסוקה בחשבונאות.
מספיק לי אפילו בקצת הזה ,
שבא ממך.
תודה עדית. כמו כל דבר הכתיבה היא דרך להגיע לעניין בחיים אבל לאו דווקא למשמעות.
אני מסירה את הכובע בעיקר על הכנות.
לא פשוט למסור כזאת פריסה של ראיית חיים.
ואני תוהה אם עצם הכתיבה עזרה לך.
אכן, זה מהם ומא.ד.גורדון.
לפחות את היכולת לעבוד קשה ירשת.
ממש הפוך - טוב שלא הכרת את ההורים ששלי...
זו בהחלט בחירה ואפילו מודעת, מאד, (ובעבודה קשה הושגה.)
ותודה.
קודם כל, לא לחינם קראו לך עליזה. שנית, אני מאמינה שמה שנראה לך "בחירה" יש בו חלק גדול שאת חבה לגנטיקה משובחת.
אני שמחה שאת סובלת אותי ומקוה מאוד שלא סובלת ממני (לא נראה לי שיש סיבה). תודה על התגובה הסובלנית.
אני מבחירה מעדיפה תמיד להביט רק על מה
שטוב סביבי ולי ... ככה אני ...
כי תמיד יהיה מכל סוג סביב , אבל אלו לא שלי ,
אלו שלהם , ואני - רק לעצמי ...
עוררת בי מחשבות . ת ו ד ה .
"למרות שאני שמחה באורח חיי אני לא שמחה בעצם הקיום ואת זה אי אפשר כנראה לסבול. "
ארטי
שאלות קיומיות על
מטרה
על - בשביל מה...
אופייני כ"כ לדור שלנו
להתחבט ולתהות
ואני - "סובלת" אותך מאד.
תודה על השיתוף והכנות.
נכון.
עם זה אני בהחלט מסכימה - חתולותי וכלבתי הן תכלית חיי. תודה.
עם שתי חתולות וכלבה (עם שריטה קלה)
חייך אינם חסרי תכלית
חישבי עד כמה את להם נחוצה
וכמה אהבה הן מעניקות ומקבלות חזרה
יש סיבה להיותך כאן על פני האדמה
ראיתי את התערוכה בזמנו והיא אכן היתה צאוד מרשימה גם מצד הטכניקה וגם מצד התוכן. תודה על הקישור
כנראה זה באמת בא עם הגיל. תודה.
נתי
שמחתי לראות שהגעת למצב שכל כך טוב לך, שמצאת את אורח החיים שאת שלמה איתו. זה באמת מגיע לך אחרי כל מה שעברת.
אולי זה בא עם הגיל. גם אני מרגישה מין סוג של הגעה למצב שליו, שבו אני מרוצה ממה שיש, גם אם יש דברים שאין.
לכולם מותר לצחוק, אבל אולי תלוי לפני מי.
תלוי למי.
יש תקופות ויש תקופות. גם אם אני לא בראש מעיינהם הרי שלבטח נסיבות היפטרי מן העולם יגיעו עדיהם ואז הם יעלוצו. זה מצב בלתי נסבל מבחינתי.
כן. זה די מדהים איך אחים יכולים לראות את הילדות אחרת.
יש כמה ציורים כאן:-
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/850583.html
ואם תקליקי בגוגל את השם שכתוב שם תמצאי עוד.
אהבתי את הציור איפו ניתן לראותעוד ציורים של אחותך? עם הטקסט -כל אחד מסתדר עם מבנה האישיות שלו בדרכו-גם לי יש אחות והמעניין שגם את זכרונות הילדות שלנו אנחנו רואות באופן שונה -התפעלתי מהכנות שלך*
לא אמרתי שאסור לצחוק, אמרתי שאסור לזלזל.
לצחוק בטח שמותר.
למרות שאני יודעת זאת על בשר קרובי מותר לצחוק על הכל.
הסיבה היחידה לא להתאבד היא לא לצער את אהובי ליבך. ואין לזלזל בסיבה זו, אפילו לא בצחוק.
את בטוחה שאת בראש מעיינהם של שנואי נפשך? לי יש הרגשה שרוב שנואי נפשנו לא שמים עלינו בכלל.
תודה רבה (זה נאום פרידה? את נוסעת רק לשבועיים). סעי לשלום ושובי בשלום. בנתיים אנסה להיות מאוזנת קצת גם בעצמי.
ברור שתפיסה המורבידית שלך מפריעה לאנשים, זה לא בראש שלך
(אבל לא סותר, ואולי אפילו מתיישב יפה עם האהבה שחשים אלייך)
אני לא יודעת אבל מדובר בחברותי הטובות ביותר. אני אישית לא מתאבדת רק בגלל שזה ישמח יותר מדי את שנואי נפשי ואני לא יכולה להרשות לעצמי דבר כזה :) בינתיים כשיוצא, אני מאד נהנית מהדברים הטובים בחיים שלי ומקווה שהסטטוס קוו הזה יימשך ככה לאורך זמן :)
אולי הכל בראש לי וזה לא באמת מפריע לאף אחד, למרות שלפעמים נדמה לי שמאן דהו מזועזע. בכל אופן, שמחה שלך זה לא מפריע ותודה.
ענת לא מבינה למי מפריעה המורבידיות שלך לחיים לעומת
אהבת הנוחות והאושר היוםיומי שלך? לא מבינה למי זה מפריע?
או שהסתירה הזאת עוד לא יושבה אצלך כראוי
ואת אומרת את זה מהקונפליקט הזה.
אני חושבת שעשית "סידור" בראש לא לצפות לכלום
וזה מקטין את האכזבות הצפויות
ומאידך את נהנית מקיומך כל עוד לא מפריעים לך.
אין ספק שעדיף לך כבחירה להיות בציפיות מינימליות
מתוך הסיבות שלך.לא מובן לי
ציפיותיך הנמוכות מהחיים מפריעות למאן דהו?
זה ממש לא נתפס לי.
אני אומרת טוב לך אז טוב לי.[להיפך זה משחרר את הסביבה לדאוג לך]
מתנצלת בפני הסוסים. אין לי תשובה.
האמת היא שאת מפתיעה אותי כל פעם מחדש עם האנשים שמקיפים אותך, איפה מצאת אותם? למה אני לא נתקלת בהם?
אני חושבת שהאמן הסובל זה קצת המאה התשע-עשרה כזה. ואנין לי מושג עם מי את מסתובבת אבל רוב האנשים המקיפים אותי מחזיקים בתפישת עולם זהה לשלך - החיים הם חרא ויחד עם זאת אפשר לשאת אותם, ועדיף בנעימות האפשרית.
למה את מכבידה על סוסים? סוסים לא נולדו כדי לשאת משקלים נוספים חוץ מאת משקל גופם הפרטי.