"שלוש אחיות" הדפס רשת של אחותי שתלוי אצלי בבית. אני התינוקת למטה, אחותי הציירת משמאל, אחותי הבכורה ז"ל מימין. נדמה לי שהפוסט הקודם השאיר אצל כמה אנשים טעם מר של דיכאון ופסימיות ויש בכך משהו אבל גם לא. יש לי אולי ראיית עולם טרגית אבל לא מרירה ואני אסביר זאת דרך השוואה ביני לבין אחותי. אחותי אמנית מצליחה, חרוצה, נלהבת מעולם האמנות, ומרירה. למרות שהיא מתפרנסת ממה שהיא אוהבת לעשות, למרות שהיא זכתה בפרסים רבים ולמרות שכמוני היא ירשה שליש מעיזבונה של דודתי היא מרגישה שהיא ענייה. למרות שהיא קנתה דירה מקסימה במקום מעולה בתל אביב היא מרגישה מרומה (ובצדק, מוכרי הדירה רימו אותה באופן כלשהו שלא אפרט כאן). למרות שהיא זכתה להציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב היא מרגישה לא מוכשרת ולמרות שבסך הכול היא עיצבה את חייה במו ידיה היא מרגישה שאלו היו זוועתיים. שלא כמוה אני מרגישה בת מזל. אני מרגישה עשירה כי במעט מאוד שעות עבודה (שאמנם לפעמים מעיקות) אני מצליחה להרוויח מספיק כסף בשביל לחיות כמו שאני רוצה. אני מרגישה עשירה כי בעזרת העיזבון של אותה דודה קניתי דירה מקסימה. אני מודה כל יום על כך שיש לי בעל שבדיוק מתאים לי ואורח חיים שמתאים לי – אנחנו חיים בשתי דירות וכך אני לא חייבת להתעמת יותר מדי עם שני המתבגרים שלו שלא מתאימים לי. יש לי שתי חתולות מדהימות וכלבה אוהבת (עם כמה שריטות) שאני נהנית לצאת איתה לטיולים שקטים בבקרים. מדי פעם אני יוצאת לרכב על סוסים וזה כיף לא נורמאלי. אני בריאה יחסית (קצת כאבי גב, קצת כולסטרול גבוה, בסך הכל נורמלי לגילי) ולא עושה חשבון בענייני אוכל – אויש כמה אני אוהבת לאכול. ועל כל אלו אני טורחת להודות כמה פעמים ביום, בייחוד בזמן שתיית הקפה שאולי בשבילי הוא טעם החיים. אבל, ויש אבל גדול, החיים נראים לי אבסורד. החיים כבר שנים נראים לי חסרי טעם, חסרי משמעות. ממש לא משנה לי אם הם יגמרו (לדעתי גם בזה אני ממוזלת כי אני לא מפחדת מהמוות) וגם אני לא רואה הפסד גדול אילולה נולדתי. אני לא מרגישה צורך להספיק כלום, לא מרגישה צורך עז לחוות כלום, לא מרגישה צורך עז לדעת כלום ולא ליצור כלום וממש לא רוצה להשאיר אחרי חותם. אחותי, לעומת זאת, למרות שהיא לא מי יודע מה אוהבת את החיים, מרגישה צורך לחיות עוד זמן מספיק (לדבריה אמנם עדיף ללא גוף) כדי להספיק לצייר עוד כמה דברים. היא מחוברת בקשרי אהבה לעולם האמנות. היא רוצה לתרום לאנושות למרות שלא לאנשים. היא חיה בתוך התרבות. את המרירות של אחותי אנשים יכולים לקבל: אמן סובל זה די נורמאלי. כל עוד היא רותמת את הסבל לאמנות, כל עוד היא מוכנה לעבוד קשה בשביל משהו, אנשים מוכנים לקבל את התלונות על החיים. התלונות האלו הם לא על המצב שלהם אלא על החיים המסוימים שלה ולכן אפשר להתמודד איתן. עם העמדה הלא מרירה אך מורבידית שלי אנשים לא יכולים להתמודד. כאן אני שמה להם מראה אבסורדית של החיים בכלל, כאן אני מראה להם שלמרות שאני שמחה באורח חיי אני לא שמחה בעצם הקיום ואת זה אי אפשר כנראה לסבול. |