ממשיך. מהנקודה האחרונה. הפואטיקה של האמנות, כך לחשתי לחתולה על גג פח בטון. היא התיישבה קצת רחוקה ממני, בוהקת על רקע העיר. רקדנית חוצה בגראנד ג'טה את האויר, יד אחת שלה הסתלסלה סביב אנטנה גבוהה והשניה נפרמה והתפרקה על קו הרקיע. לא הבחנתי בירח שמשלים את ראשה, איך יכולתי לפספס.החתולה מוזגת לי קפה טרור לכוס זכוכית. אני מזהה סדק קל בשפה ומחייך לעצמי, בקצה השני של הגג היא מטפחת את עצמה, סורקת את השיער בלשון, היא תצעד רחוק מאוד בשביל כל כך מעט, היא סבלנית, קשובה. כל שערה בה מחוללת אי שקט פנימי. בקצה הרחוב, צל עצים פוער חורים גדולים בקירות מבנה, זאת הפואטיקה, השירה האפית של חיי, לא תתפסו אותי בשקרים הקטנים שלכם ולא בנחמות הרכות. לחשתי לאזנה, הנקודה האחרונה שבה עצר אחר משם תמשיכי, זה הכל יחסים, לא צריך להגדיר דבר,צריך רק להתקדם ולהשאר בתנועה מתמדת, היא כורכת את עצמה סביבי. אל תשקרי, לא כך. הנה אני אסביר לך, הגוף לא משקר, וגם הדעת לא, את מעדיפה לקרוא לזה בגידה, העיניים משקרות, הם לא מספרות את סיפורו של הנהר, הם רק מדווחות על המצב, הצדק, עיוור כך נראה. גם בלעדיהן אני יכול לבחור. הרקדנית איבדה את עצמה לגמרי והפכה זכרון עמום, הקפיצה האדירה שהייתה אצורה בה, לקחה אותה כך נראה, למקומות רחוקים. באזור התעשייתי, המכונות שקטות עכשיו, הכבישים נגמעים בשחור של הלילה ואין בהם אות או סימן, עוד מעט זה יתחיל מחדש, הכל ינוע לכאורה, היא מפנה אליי ישבן ומרימה את זנבה גבוה לפני שנעלמת אל הרחוב, אני רץ אל מעקה הבטון, וצועק, אינני עבד, אני הזמן! אני משתנה ולא מפסיק לעולם ושאגמר אהיה נצחי, קבוע במצבי היציב האחרון. לא תתפסי אותי, את שומעת? |