Studio Anton
תפיסות מרחביות של היסוד הויזואלי בשפת האמנות
פוסטים פופולאריים
-
דקונסטרוקציה
22/8/11 | 1767 צפיות
-
מנדלות כמראות זמן
24/3/11 | 2810 צפיות
-
מעט מיצירותיי הקלאסיות
4/12/17 | 1465 צפיות
-
"מחסן זכרונות תרבות"
1/9/08 | 1510 צפיות
-
מה אתה אומר ישעיהו ליבוביץ?
26/4/14 | 935 צפיות
-
טעימות מהתערוכה
2/6/09 | 840 צפיות
פוסטים אחרונים
- אנטון בידרמן - "דיוקנאות בראי שחור"" 13/11/19
- רשמים מפתיחת התערוכה 3/8/19
- הזמנה לתערוכה 9/7/19
- דיכוטומיה 1/7/19
- במוזיאון פתח תקוה 31/5/19
- שיח גלריה 14/5/19
לוגוריאה
לוגוריאה, אנטון בידרמן, מרכז אמנויות גבעת חביבה, נובמבר 1999 אוצרות: אתי עמרם ואסנת בן שלום. מתוך דברי האוצרות: דיוקן דמות קלסתרון זהות חברה פוליטיקה תרבות יחסי אדם מקום כח שליטה גברים יוקרה ארגון... כל אלה תחת כותרת התערוכה "לוגוריאה" (דיבור בלתי פוסק או פטפטת)60 דיוקנאות מיניאטורות (20 X 20 ס"מ) מוצגות באופן שווה מבחינה ציורית ואמנותית. הריבוי והמסגור גורמים להעצמת והפיכתם למעין מסדר זיהוי. הדמויות מצוירות בצבע שמן על חרסינה שחורה. המתח הנוצר בין דמות/מסגרת, מסגרת/חלל/ארגון מחזק את השוני כתהליך תרבותי ולא אישי ומאפשר לצופה עמדה ביקורתית. נוסטלגיה?עכשוויות.?אולי לרצף רצפה? |
תגובות אחרונות
-
debie30
בתגובה על אנטון בידרמן - "דיוקנאות בראי שחור""
-
debie30
בתגובה על רשמים מפתיחת התערוכה
-
debie30
בתגובה על דיוקן קלאסי
-
debie30
בתגובה על הזמנה לתערוכה
-
נומיקן
בתגובה על דיכוטומיה
-
נומיקן
בתגובה על במוזיאון פתח תקוה
תגובות (32)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איזה יופי אילת..
תודה,
אנטון
איריס יקירה, אהבתי את שיטת המחקר שהצעת...
תודה על תגובתך,
אנטון
תמיד שמח שאת מבקרת..
תודה,
אנטון
תמיד מפתיע אנטון :)
מרצפות?
אהבתי
הקשר מעניין בין הרצוף לרצף...
תודה על תגובתך,
אנטון
רעיון מצויין, לעטר את הכניסה לכנסת... תודה על תגובתך החדה..
אנטון
נהדר אנטון. גם רעיון הריצוף (((:
ככלות הכול גם שם יש רצף... הגיוני או לא...
הייתי מעטרת זאת בכנסת,,
יש פה אמירה חדה ומעניינת, שיהיה להם מול העיניים כחומר למחשבה,,,,,
*
השאפו מגיע לך... היום התערוכה?
תודה,
אנטון
דניאלה יקרה, תודה שבאת והגבת ועם כל הפירגון המחמיא ...
בהערכה רבה,
אנטון
גרטה יקירתי, תגובה מנומקת היטב, בעלת עמדה ותפישה ועם תוספת מבורכת לפוסט...
תודה והערכה,
אנטון
דבי יקרה, עולות שאלות מורכבות בין קישוט מסגור והקשרם לבין הדיוקן האנושי של נבחרי ציבור על בלטות...
אפרופו מרוחק ונוקשה...
תודה,
אנטון
תודה ליאורה על האנושיות..
אנטון
תודה חבר על על תגובתך וההקשר ..
אנטון
הדר יקירה, אחרי כל כך הרבה שנים ..ועוד לזכור לטובה, זו מחמאה גדולה.
תודה,
אנטון
אנטון יקירי
העבודות שלך תמיד מרתקות ומפתיעות
אתה אמן אמיתי רב גוני
בהצלחה
דניאלה וי
יצירה מאוד מרתקת
ציור הדיוקנים והעמדתם ברצף על אריחים.
כאשר אריחים מתקשרים למשהו קישוטי
אך המסגור כבד מאוד מנותק ומנתק את הדמויות
קצת קשה קשה להבחין בדמויות
אך יש בהן משהו מרוחק ונוקשה.
לוח אנושי מסקרן הבאת אנטון *
תודה . ליאורה
מדבר בלי הפסקה...
כמי שלעתים סבל מלוגוראה, אני מבין בזה... :)
יופי של לוח שחמט אנושי!
זוכרת לטובה את התערוכה
אנטון יקר,
מוצאת חן בעייני האמירה שלך
ובהחלט המיניאטורות במסגרות
מעצימות אצלי את התחושה שכל
החזקים האלה,חיים בבועה שלהם
מנותקים לגמרי,לא מחוברים לעם
לחברה ולצרכייה.
אתה כאמן מבטא את מה שלא רואים
על פני השטח,
אתה רואה מתחת לפני השטח...
כביכול מסודרים מקוטלגים,אך עושים כל
העולה על רוחם מבלי לתת דין וחשבון.
המבקרים - הביקורת נחוצים וחיוניים מאוד
בחברה הדמוקרטית במיוחד מול הלוקים
בלוגוריאה(ע"פ הפסיכיאטריה:חוסר יכולת
להפסיק הברברת והקישקושים,שלשול של
מילים-דברת),
הם-(אתה) מראים לנו את התכונות הרעות
שבנו,הביקורת למעשה היא סוג של אוטוביוגרפיה.
לעניות דעתי, צריך להפסיק את אלה שנכשלו
לעשות את הצודק חזק והפכו את החזק צודק.
אסיים בציטוט של אוסקר ווילד:
"הדמיון מחקה.
הרוח הביקורתית היא היוצרת"
תודה לך על פוסט חשוב ומאוד מעניין.
שלך בהערכה רבה.
גרטה*
תודה מיכל, הגדרת יפה ומעניין את עיקרי הדברים... אוסיף חלק מהמאמר שכתבה בזמנו 1995 האוצרת רחל סוקמן: העובדה שכל המצוירים בני אותו לאום ובני אותה דת יהודית רק מגבירה את הרצון להתייחס אל האדם הבודד. זה מפחיד לחשוב עליהם ביחד כאילו היו ארוזים בתוך מזוודה של פליט. בשנת 1970 עורך הנס האקה מישאל דעת קהל על העדפות פוליטיות, בתערוכת אינפורמציה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. בביאנאלה של ונציה 1993 הוא מציג עבודה בשם "גרמניה", אדולף היטלר מקשט את האולם בדיוקנו ולמטה אדמה חרוכה, רצפה שבורה. אמירה פוליטית מאוד ברורה. יש לו מה להגיד על ארצו מולדתו. הוא בחר במה שהוא חושב לסמל החורבן של התרבות הגרמנית. אדולף היטלר. דיוקן אחד שאמר הכל. הוא יכול היה לשים עוד מאה דיוקנאות של גרמנים, בני לאום אחד, בני דת אחת. בתערוכה הנוכחית של דיוקנאות בראי אפור, זה בדיוק ההבדל. למרות שכולם בני דת אחת, לאום אחד, אי אפשר לדבר עליהם כעל קבוצה הומוגנית. כל אחד אחר, והאחרות הזאת נובעת אולי מסטיית תקן המקור שמהם צוירו. אבל לא רק, האחרות היא בזהותם הפוליטית, חברתית, מוסרית. אנטון בידרמן ניסה לקחת מרחק בציוריו ובכך העניק להם זהות נצחית. למרות שכל אחד מהם שומר על הבעת פנים מאוד רגעית, הם מוקפאים על הבד. לא בטוח שהם יאהבו את עצמם כך, בזהות החדשה שלהם, בפוזה שנבחרה בפעם הראשונה על ידי העורך של עיתון הארץ ובפעם השנייה על ידי אנטון בידרמן שהעביר אותם דרך מסך מכחולו. הם השבעים, קבוצה של בודדים. הזהות של כל אחד משבעים הפנים איננה עניינו הפרטי של מישהו, כי זהות ניתנת ונלקחת במרחבים של פעילות חברתית, תרבותית או פוליטית. משתתפי תערוכה זו הועמדו באופן שווה בדרך ציורית שבחר האמן בשביל כולם: צבעים, טכניקה ומידות. פניהם בגווני האפור עד לבן ועד שחור, אולם החולצה או העניבה קיבלו טיפול צבעוני המעניק לדמות איזו חגיגיות של לבוש או מעמד. איך עוצבו דמויות "אחרות" אלה? איך קיבלה כל אחת מהן את ה"אחרות"? את זהותה מהחברה הישראלית. כל אחת מהן פועלת באופן שונה בשדות חברתיים שונים: באמנות, בפוליטיקה, בכלכלה ובמערכת המשפט והצבא. אולם המפגש של כל אחת מהן עם המציאות התרחש בסצנה יומיומית, מפגש זה בין זהות לדמות או בין דמות לזהות. עדיין נשאלת השאלה האם ניסה האמן אנטון בידרמן להעניק זהות מסוימת למודלים המצולמים שלו? האם הוא נשאר בדעתו ש"הם כמו אחרים, אבל בחרתי בהם"?תודה יקירה על תגובתך המפרגנת... שמח שאהבת...
אנטון
שלוש אהבות שלי-פורטרטים וצירוף דברים דומים ליחידה אחת בתוספת שימוש בחומרים-גורמות לי להתרגש להתפעל וולהעריך את העבודה הזו*
"המתח הנוצר בין דמות/מסגרת, מסגרת/חלל/ארגון מחזק את השוני כתהליך תרבותי ולא אישי ומאפשר לצופה עמדה ביקורתית. נוסטלגיה?עכשוויות.?אולי לרצף רצפה?"
מתוך התבוננות בעבודתך המעניינת מובן כי שם התערוכה מוביל לאמירה ביקורתית על דמויות פוליטיות מכל קשת המפלגות... המתח הנוצר והממוסגר יוצר התכתבות מעניינת, אם כי בגישה שונה או הפוכה ל"פופ ארט". הדמויות הממוסגרות והחזרתיות על המסגרות תוך הקטנתן למינימליסטיות הופכת את הדמויות לדומות זו לזו, כמעט משוכפלות, על אף שכל אחת מהן מייצגת פרסונה אחרת. ולהבדיל מהגדלת הדיוקנאות של מרלין מונרו של אנדי וורהל (או של המותג קוקה קולה) ניתן להבחין בדיוקנאות של אנשים שונים מוקטנים למימדים מינימליסטים שמבט ראשון שני וחמישי משוכפלים לכמעט דמיון מושלם ביניהם. אמירה מרתקת. תודה.
לאה יקירה, אכן את מכירה חלק מהדיוקאות שצוירו על הבדים 50 על 50 ס"מ שפרסמתי כאן בעבר.. אלה לא אותן עבודות.. העבודות שצויירו על הבד והוצגו בגלריה זירו בברצלונה נעלמו איכשהו בדרכן לישראל. מכיוון שהתחייבתי לתערוכה בנושא בפני הגלריה לשלום בגבעת חביבה ציירתי שוב את הסדרה והפעם על אריחם בגודל 20 על 20. התערוכה עסקה בנבחרי ציבור וביקורת חברתית.. הדיאלוג היה עם עיתון הארץ בשנת 95...זאת לא הפתעה, אני מניח, שבעיתון אז, בטורים הפוליטיים והכלכליים לא הופיעו נשים...
תודה,
אנטון
אנטון יקירי, חלק מהדיוקנאות אני מכירה ואפילו הגבתי להם, כיון שהם אמרו לי משהו אישי, תרבותי או אמנותי. לא עלה בדעתי שיש 60! היכן ניתן לראות את הדיוקנאות שאינם בבלוג שלך? ושאלה נוספת, מה הנחה אותך לצייר דיוקנאות זכריים בלבד? חסרות נשים ראויות לדיוקן? (למשל, אני? סתאאאאאם!) ברצינות, מה היה הרעיון שעמד מאחורי ההחלטה לדיוקנאות גבריים בלבד?
תודה אנטון על פוסט מרתק ואשוב עוד מעט
לאה
ארז יקירי, זה עמיד במים... השאלה באם האמבט לא יהפוך לגברים בלבד...
תודה,
אנטון
עבודות מסקרנות.
אני שם לב שאתה מאוד אוהב לצאת מה"שחור".
(דרך אגב, זה עמיד במים? אם כן, אפשר באמבט במקום ברצפה? ;-) )