נעמדתי במחלקה האונקולוגית לילדים חולי סרטן. כ"כ ציפיתי ליום הזה ויחד עם זאת פחדתי. אולי זו הייתה טעות להירשם(ולהתקבל) לפרוייקט הזה? תהיתי. אבל אני וזוגתי(אחותי) לפרוייקט באה איתי, ונכנסנו.. ריח של תרופות תקף אותנו בכניסה, החדר היה שומם, שקט, אפילו הפקידות לא היו. רק הדגים באקווריום שהביטו בנו, והפריחו לנו נשיקות.
ישבנו, והעברנו את החצי שעה כמו כלום, לחשתי לאחותי שאין כמעט ילדים, ואמרתי בלבי שהלוואי ולא יהיו, עדיף שלא יהיו ילדים...חולים. ולפתע משום מקום צצו זוג הורים יפים, וצעירים כשלצידם ילד בן שנה וחצי, קטן ויפה, עם עיניים גדולות משלי, לא חייך, לא דיבר, ונראה נורמלי ובריא לגמרי, לא הייתי מנחשת שהוא....אתם יודעים.
ניסינו בכל כוחנו להעסיק אותו במשחק אחד, אבל הוא סירב לכל דבר שהבאנו לו, והיה דבוק לחצאית של אמו, הוא לא הניח לה. "הוא מפונק, אל תשימו לב, הוא יבלגן לכם ממילא הכל" היא אמרה, ואני הבטתי בעינייה, ורק רציתי לחבקה. היא נראתה כ"כ עייפה, עייפה מלשמור על החיוך המאולץ הזה ש"הכל בסדר, באמת שהכל בסדר.." גם זוג הליצנים שהגיעו לא הצחיקו את הילד הקטן הזה. מוזר, הליצנים(מנקודת המבט שלי) כמעט תמיד מצליחים להצחיק את ההורים, והסובבים אותם... אבל בילד אחד הם עדיין לא נגעו, הצחיקו..
הילד סיים את הטיפול, והלך עם הוריו, ואני, אחותי וריצ'רד המלווה נשארנו שוב בודדים בחדר.
חודש אחריו בימי רביעי, ולא ראשון היו יותר ילדים(לצערי). אני שאבתי מהם כוחות עצומים אך יחד עם זאת נגרמו לי מפחי נפש מכבידים. לא ידעתי שמבט של ילד יכול להיות כ"כ נוגע, לא הבנתי כמה חיוך של ילד יכול להיות כ"כ שליו, לא העלתי בדעתי שכשילד בוכה יכול להכאיב לי כ"כ, ובעיקר לא חשבתי כמה מדבקת סמיילי יכולה לשנות את מצב הרוח...
המנהלת של המחלקה מאד אהבה אותנו, בעיקר המלווה... הוא תמיד התפעל מהדרך שאנחנו מושכות את הילדים אלינו, עם המדבקות, החיוכים..
קיבלנו פידבקים כ"כ טובים ומחזקים, שבהחלט טיפחו לנו את האגו וגרמו לנו להרגיש שאנו נוהגות נכון עם הילדים, ושהם מאד מצפים לנו, ומזהים אותנו כאשר אנחנו באות. זו הרגשה נהדרת, הכי נהדרת שיכולה להיות.
אני זוכרת שהיה ילד שלא יכלו לשלוט בו. הוא עלה על שולחנות, קישקש על הקירות, צרח והתפנק.. ולא הבנתי מדוע כועסים עליו כ"כ. נכון הוא לא נוהג כמו שילד טוב צריך להתנהג, אך גם לא כמו ילד רע... כי אין דבר כזה ילד רע, יש ילד שרע לו(וזה נוגע לא רק לילדים). לכן באותו רגע, לקחתי משחק לגו, וגרמתי לו להבחין בי, והוא בהחלט הבחין והגיע ישירות אליי, ובעיקר למשחק שמשך יותר את תשומת לבו. הוא התיישב בעדינות לצד קיר המסדרון, ואני איתגרתי אותו במשחק מטופש של לגו, ולא הרגשתי אפילו שאני מגוחכת.. הוא נהנה מזה, הוא נהנה שאני משקיעה בו זמן, ולא רוטנת בו. ולאט לאט עזבתי אותו, עצמאי לחלוטין, יושב על הריצפה ומשחק כמו ילד רגוע, כמו ילד טוב..
|