ה' אדירים. אני לא מאמינה. הזדקנתי. טוב, אולי זה קיצוני במקצת. התבגרתי?

אחרי שנים של מאבק עיקש ולא פסיבי בהתבגרות, יכול להיות שזה קורה לי? ככה, בלי לשאול אותי בכלל?

שישי בערב (אתמול). המשפחה המורחבת מכונסת לארוחת ערב אצל סבא וסבתא שלי. בדר"כ זה קורה אחת לשבועיים. אבל, השבוע יש לנו שוס תורן. אשתו לשעבר של דוד שלי שהגיעה מארה"ב, בלעדיו, לבקר אותנו(?), אלו שלא סבלה כשהייתה נשואה לו (ועל הדרך גם את הבת שלה שעשתה פה סמסטר בחילופי סטודנטים). מפאת הכבוד (ואין כבוד) כלפיה, התייצבנו כולם.

 פתטי משהו, הניסיון שלה, אני מתכוונת, להגיע אליו דרכנו. אבל, בעיקר כדי לא לפגוע בו, בלענו כולנו את הגלולה האמריקאית המרה.

עבר דווקא ערב נחמד. כולנו חייכנו עד כדי גועל, והפלצנו לאוויר משפטים שנשמעים אפילו יותר פלצניים באנגלית... בסביבות אחת עשרה התחלנו להתקפל.

לתומי חשבתי שתם הסיוט, ופיהקתי פיהוק של אני רואה רק מיטה בעיניים. אבל לא!

פאוז קטן. אני חושבת שאני הירושלמית הכי בכיינית בנוגע להעדר מקומות בילוי בעיר הזאת לאוכלוסיית ה-30 פלוס. פה זה או שאתה קטין או שאתה מת. כאילו העיר הזאת מייעדת אותנו הנשים אוטומטית בגיל 30+ לשבת בבית ולהניק, ואת הגברים בני ה-30+ במקסימום ללכת לסופר, או להוריד תזבל. אין רווקים. ואם יש- רצוי שימצאו להם במהרה בן זוג, או יעברו לעיר אחרת.במקומות הספורים שכן אפשר למצוא עוד כמה פליטים כמונו, תמונת המצב היא קשה ביותר. בר, ששתולים עליו עציצים חצי מתים. ככה לפחות אני התרשמתי.

פאוז נוסף.ממש שנייה ואני מגיעה הביתה. הפלא שלי מצלצל. אחותי הקטנה (פיפ) על הקו. "מה דעתך לצאת?".

האמת, זה הדבר האחרון שבא לי לעשות, ואני צריכה גם להתארגן, ו...ו...ו..., אבל אני לא רוצה לאכזב אותה, אז אני אומרת "בסדר, אבל תגיעי לפה, אחרת אין מצב שאני זזה לאנשהו". "סגור" היא אומרת, "אני כבר מגיעה".

כולי בבאסה, מה לצאת עכשיו. לא הספיקה אשתו של ההוא?

היא מגיעה עם ערכת הישרדות, ומודיעה לי שפתחו מקום חדש ומ-גניב בעיר, שהיא הייתה שם, ואני חייבת לבוא. החששות מתחילים להציף אותי. אחרי הכל, גילה הזעום,23, וההתלהבות היתרה שהביעה נוכח המקום מחייבים בדיקה מדוקדקת."פיפ" אני פונה אליה "מה בדיוק הגיל הממוצע במקום הזה, "שקוף"?". "אל תדאגי, כולם שם מבוגרים, לא מכניסים פחות מ-24". "את בטוחה?" אני שואלת "כן, כן" היא עונה.

אוקיי, צדקה הקטנה, באמת לא היו שם זאטוטים,  אבל זה כן היה פיק-אפ בר. והערב גילתי שאני ממש, אבל ממש לא אוהבת פיק אפ בר. כבר אמרתי התבגרתי, לא?

אנחנו עוברות את הסלקציה (כזה קול...), ומפלסות את דרכנו לבפנים. אני חנוטה במה שהקטנה התעקשה שאלבש, כדי להיות עוד יותר קול. ג'ינס וגופייה לא התאים, אז החלפתי, או החליפו לי? למיני קצר של abercrombie (זה חשוב!) וגופיונת. יש אפשרות לשבת בחוץ עם הג-דולים או בפנים על הבר עם הקצת פחות ג-דולים, ואני,אני תמיד חייבת בר, אז אנחנו בפנים.אני לא אלאה אתכם בפרטים, על מסיבת הדיסקו הפרועה שהתחוללה בפנים, על כל מיני בחורים שרוקדים כאילו נתפס להם שריר בעין, על השורות שהסניפו בשירותים (ככה הקטנה מספרת), וההוא שהכרתי בפייסבוק וחשב שעל הבר זה דווקא מתאים.... .

"את סובלת?" שאלה הקטנה. "לא נפגשנו הרבה זמן, ורציתי שנצא ביחד, שיהיה לנו זמן לדבר".

פתאום הבנתי איזה חרא אני, וכמה זה גרוע שאתה לא יודע להעמיד פנים, או לפחות ללמוד להעמיד פנים.

"לא, אני פשוט עייפה" עניתי לה.

 מהערב הזה למדתי שני דברים חשובים. אני לא אוהבת פיק-אפ בר, אני כן מאוד מאוד מאוד אוהבת את הקטנה, ורק בשבילה, אהיה מוכנה לחזור לשם שוב.