| געגועיי לסבא אליעזר סבא אליעזר, הסבא הפרטי שלי, היה ככל הנראה האדם שהשפיע על צורת החשיבה שלי ועל תפיסותיי, יותר מכל אדם אחר. שנים ארוכות מאוד חלפו מאז רגעי האהבה החטופים שחווינו במשותף, מאז השתיקות רבות המשמעות שחלקנו, כשהבטנו יחד אל הים. הוא בעיני התכלת שלו, שעמקן התחרה בעומק האוקיאנוס ואני במבטיי הקטנים אל מבטיו. שנים ארוכות כל כך חלפו מאז שיחותינו. אני במלים שואלות וסבא אליעזר במבט שקט, בצל מתעבה בעיניו, בהתעמקות הקמט הקבוע שנחרש בזוויות פיו, בלטיפה קלה על בלוריתי ולעתים רחוקות, גם בתשובות קצרות ומדויקות כקרן לייזר. לא אחת אני שואל עצמי, מה נדרש כדי שאהבה עמוקה כזו תהווה? מה יוצר אותה? כיצד היא משתמרת שנים ארוכות כל כך אחרי? מדוע מבין כל האנשים הנפלאים והאוהבים סביבי, הפך דווקא השקט של סבא אליעזר ז"ל, לקול הברור, המשפיע והעוצמתי ביותר בחיי?
שְׁלוֹמִיק הָיָה אוֹמֵר לִי סַבָּא אֱלִיעֶזֶר, וּמַבָּטוֹ הַטּוֹב עוֹטֵף אוֹתִי בְּטוֹב.
שְׁלוֹמִיק הָיָה אוֹמֵר לִי, בְּמִלְּרַע עִם סִיֹּמֶת חֲטוּפָה בַּקּוֹף, בְּהֶרֶף צְלִיל שֶׁל אֶרֶץ רְחוֹקָה.
שְׁלוֹמִיק, הָיָה אוֹמֵר בְּשֶׁקֶט, בְּאָזְנִי עוֹד הַלְּחִישָׁה, וּמְרַחֵף בַּעֲדִינוּת בִּבְלוֹרִיתִי, בְּמֶשִׁי כַּף יָדוֹ הַמְּלַטֶּפֶת, שֶׁחֲרִיצֶיהָ פֶּרֶךְ מִמְּחוֹזוֹת כְּפִיָּה.
שְׁלוֹמִיק, הָיָה אוֹמֵר, בַּתְּכֵלֶת הֶעָמֹק שֶׁל אֲגַמֵּי עֵינָיו, בְּצֵל פְּלָדַת תְּכֵלֶת, מֵעֵינֵי הַקָּצִין הַגֶּרְמָנִי, שֶׁבְּאִבְחָה חֲטוּפָה, בְּכַף יָד חֲלָקָה, מִפְּלָדָה מַחְרִישָׁה, פָּתַח בּוֹ אֶת עִדַּן הַשֶּׁקֶט וְקָרַע בְּאָזְנוֹ אֶת עוֹר הַתֹּף.
שְׁלוֹמִיק, הָיָה הוּא שָׁב וּמְשַׁנֵּן, בְּאָזְנַי הַמַּמְשִׁיכוֹת לִשְׁמֹעַ. עַל הָרַע שְׁלוֹמִיק, הַשֵב תָּמִיד בְּטוֹב.
מתוך שמים - ספר שירה בכתובים. כל הזכויות שמורות לשלמה אברמוביץ' ול"טקסטים" - הוצאה לאור |