קרקור העורב והמולת המחשבות – נסים אמון על מקורם של הפחד, הדאגה וחוסר השקט הפנימי. בבסיסה של תורת המדיטציה והחופש מהסבל, נמצאת ההתמודדות עם העורב הפנימי, עורב המחשבות.
העורב הוא זה אשר מדבר אלינו מתוך הראש שלנו, משתמש בקול שלנו, מתבטא בשפה שלנו, וקורא לעצמו "אני", כאילו שהוא זה אנחנו. מספר העורבים כמספר האנשים. כל אחד והעורב שלו. יש עורבים כועסים, יש דכאוניים, יש מלאים בפחדים, יש עורבים כבדים שמדברים מעט אבל מאד רציניים, ויש עורבים שלא מפסיקים לקשקש על דברים לא חשובים. יש עורבים שמרגישים שהם קורבנות, יש עצובים ומלאי יגון, ויש עורבים ביקורתיים שתמיד יודעים יותר טוב מאחרים. יש מרירים, יש מאוכזבים, יש מפונקים ויש שתמיד יהיו נגד.
כל אחד והעורב שלו, ועם העורב הזה קמים כל בוקר, ואיתו נכנסים כל לילה למיטה. לפעמים מאד רוצים ללכת לישון. מכבים את האור, מתכסים, עוצמים את העיניים אבל השינה לא באה. במקומה בא העורב, והוא לא מנסה לעזור לנו להירדם, העורב שלנו. הוא מעדיף למלא את השקט של הלילה באין סוף מחשבות.
העורב, למרבה האכזבה, לא קורא שירה או מספר בדיחות וסיפורים מצחיקים. העורב עסוק כל הזמן בדברים לא נעימים ויש לו נטייה חזקה לחוסר שקט ולדאגנות. לפעמים מנסים להגיד לו ללכת, לעזוב אותנו בשקט: "מחכה לנו יום קשה מחר… תן לישון", אבל העורב הוא עקשן ולא מוותר בקלות. יש אנשים שמתעוררים בחמש לפנות בוקר ואחרי ביקור קצר בשירותים חוזרים למיטה ורוצים להמשיך לישון עוד שעה, אבל אם העורב התחיל לדבר, במקרים רבים חבל על הזמן, והשינה כבר הלכה.
פתגם סיני עתיק אומר: "אם אתה סובל כשאתה לבד, איך תצפה שמישהו אחר יאהב להיות אתך?". אם גר לכם בתוך הראש עורב לחוץ שלא חושב שמותר ליהנות מהחיים ולא מרשה להירגע, בטח קשה גם לכם להיות לבד.יש אנשים שסובלים מהעורב שלהם עד כדי כך, שגם כשהם הולכים לשירותים, הם לוקחים איתם עיתון או ספר, רק כדי לא להיות תקועים איתו לבד בחדרון הצר.צינוק נחשב בכלא לעונש החמור ביותר. סוגרים את הבן אדם בחדר קטן לכמה ימים, ומשאירים לעורב לעשות את העבודה.אנשים הולכים לקולנוע לשעה וחצי של חופש מהעורב. אם הסרט מעניין הם יוצאים מאושרים, שעה וחצי הם והעורב היו מרותקים אל המסך. אך אם הסרט משעמם ההנאה מהר מאד הופכת לעינוי – אם העורב מאבד עניין במה שקורה בחוץ, הוא פונה לדבר אלינו מתוך הראש, ואם הוא ביום לא טוב, הוא לא ייתן לנו ליהנות משום דבר.
"לברוח מהעורב" הוא שם המשחק. אנשים ממלאים את הבית במכשירי טלוויזיה עם עשרות ערוצים, במכשירי וידיאו, בעיתונים, במוסיקה ורדיו, מחברים טלפון בכל חדר, נושאים איתם טלפונים אלחוטיים וסלולריים, מחברים את המחשב לאינטרנט, משתדלים למלא כל רגע פנוי כך שכל הזמן יהיו עסוקים, כי אם יש דקה אחת בה לא קורה כלום, מתעורר העורב והסיוט מתחיל. העורב מסתתר מאחורי המילה שעמום, והפחד משעמום הוא בעצם הפחד מלהיות לבד עם העורב.
אצל ילדים קטנים עוד לא התפתח העורב. הם יכולים לראות את אותו הסרט בוידיאו עשרות פעמים ובכל פעם ליהנות כמו בפעם הראשונה. מבוגרים צריכים כל פעם משהו חדש.
לעורב המבוגר כבר אין הרבה סבלנות. מהר מאד משעמם לו ועם השנים הוא הופך ביקורתי יותר, רגזן, תלונתי, מתנשא ורציני. הרבה אנשים היו שמחים להיפטר מהעורב שלהם, אבל העורב לעולם לא עוזב מרצונו החופשי. הוא נדבק עד הסוף ולא מרפה עד רגע המוות. אנשים מנסים לסלק את העורב, יש המתחננים שיעזוב אותם לנפשם, שילך לדרכו אבל הוא מתעקש: "אני גדלתי ביחד איתכם, הייתי איתכם בכל מקום, אני הוא האופי שלכם. במה תחליפו אותי? באופי של מישהו אחר? מי מכיר אתכם טוב כמוני?"
העורב הוא ציפור חכמה, כהה, עם עיניים שחורות וקטנות וקול צורמני שקורא: "רק-רע", "רק-רע". הוא מחדיר בנו פחד מהחיים - הם מלאי סכנות, אף פעם לא צפויים ואי אפשר לסמוך על אף אחד - ולכן אנו מפחדים לוותר עליו ולהישאר לבד.
העורב מייצר חרדות ולחץ, כאילו כדי לסייע בהישרדות שלנו, אבל בעצם כדי להבטיח את ההישרדות שלו בתוכנו. כך, ניזון מהפחד, הוא משליט משמעת פנימית ומסביר לנו שכדאי להסתיר ולדכא את הרגשות.
אם קורה ומישהו הורג את העורב שלו, כל העורבים שבסביבה מנסים להתנכל לו. העורבים, כידוע, שומרים אחד על השני ויש בניהם אחווה.
במקום לברוח מהעורב או להעסיק אותו כל הזמן, ניתן להשתחרר ממנו באמצעות מדיטציה.
אם רק נסמוך על עצמנו נגלה, באמצע השקט, מקום בו העורב פוקע כבועת סבון, ללא מלחמה וללא פחד.
בתוך הערנות, בתוך החיים עצמם, כאן ועכשיו, המציאות ממלאה הכל, ואין מקום לקרקורו של העורב. |