ובכן...

ככה פתאום משום סימטא מוכרת

באו אליי המילים שלך.

כאילו רחוב חדש שממש ברגע זה חונכים  את שמו.

הרחוב ידע ימים ולילות של צעדי אנוש..

כאלה שחיפשו , פגשו, ראו, חיו ,

ואולי כבר מתים היום.

ככה זה כשמשורר שולח מילה

כל אחת ממיתה ומחייה נפש

לפחות אחת.

זה לא משנה בכלל פתאום

שם לרחוב, ואולי שם לאדם

בסופו של דבר זה הרגע שצועד

כל פעם צעד אחד לקראת מקום אחד

אך , בכתיבה הרגע מובס

כמו בגידה נסלחת בזכות ושלא בחסד

ככה אנחנו..

צועדים ברחובות פנימיים של הנשמה

תחת פנס אור שלא ניתן לרכוש באף מקום

בדיוק כמו בחוץ פנס , אך שם לעיתים האור כבה..

ואנחנו , המחזיקים בכל אות

יודעים מהו גמול

יודעים מהו ההפקר

יודעים את מה ..

אך לא יודעים איך.

זהו גמולי ושכרי והפקרי

זו אני

פנס רחוב מאיר

לכל מי שרואה אור

לכל חושך

לכל רחוב , וסימטא

שביל חדש

מי שבא אליי

מי שרק רוצה לטעום

גמול הפקר

חיים של כולנו