רציתי להתחיל לכתוב על קשר חברי שקיבל מפנה בגלל שנוצרה בי בהירות חדשה לגביו.

אך מיד אני רואה שאין טעויות, אנו תמיד עושים רק מה שאנו יכולים לראות באותו רגע. מה שהשלם שבנו מגלה לנו.

ההיום לא יכול לומר על העבר שהוא היה טעות, כי הוא נולד ממנו, הוא רק יכול ללמוד ממנו משהו על עצמו. המטרה היא לראות יותר ויותר צלול, להמשיך לפתח את המודעות.

אני יכולה בבירור לראות שכל אחד שלם מראש, כל הזמן, וכשגדלה המודעות השלם פשוט נפרש לעינינו ביופיו, בשלמותו בזוהרו.

השלם הוא מה שהוא וכבר נמצא על כל מרכיביו בתוכנו ואנו אט אט מזדככים ורואים אותו כפי שהוא, כפי שתמיד היה.

ובכל זאת רוצה להמשיך באנושיותי הקטנה לעשות סדר .ורוצה לעשות אותו רק מהמקום שלי (כל אשמה על האדם השני תיקח ממני את האחריות שלי על חיי ובחירותי)

אז ככה:

המשכתי בחברות כי חששתי לאבד את הכיף שהיה בה, לא יכלתי גם להודות בפני עצמי שהשתנו דברים ושזה לא תואם יותר את רצוני, לא ידעתי מספיק על הגבולות שלי, לא ידעתי לעשות הבחנה ברורה ביני לבין עצמי, הגבולות לעיתים מאוד דקים, חסרה לי הבהירות המוחלטת בכדי להעביר את המסר בצורה ברורה, לא ידעתי לעשות קודם כל למען עצמי.

וכבר כשאני כותבת זאת אני מבינה שכל מה שעשיתי עשיתי כן למען עצמי כי זה מה שהעצמי שלי ידע בזמנו לעשות

יכולה רק לומר שעכשיו אני רואה יותר צלול ושאני מודה ושמחה על הבהירות ועל העצמי החדש שנולד.

עצמי שמאפשר לי לעשות את הבחירות החדשות בהתאם. 

בסופו של דבר אנחנו תמיד עושים דברים למען עצמנו, גם אם נראה לנו שלא, רק שהעצמי שלנו כל הזמן מתפתח לעבר גילוי שלמותו, כמו הרצון.

בתהליך הצמיחה וההתפתחות האישית העצמי מתחבר לעצמיותו, מהותו  והרצון מזדכך ומתחבר אט אט לאלוהי שבו. כל אחד יכול לראות ולפעול רק בהתאם למקום בו הוא נמצא. זה שמאשים הופך את עצמו לקורבן ולוקח מעצמו את זכות הבחירה לכל צעד וצעד בחייו. אם שיחה מסתיימת בהפיכה של הבן אדם השני ל"אחר"  ל"סתם", אנחנו לא נפרדים מהאדם אלא נפרדים מהלב שלנו. אין טעם בתלונות ובטח לא בהאשמות. על כל אדם לקחת אחריות על בחירותיו כדי לגדול לעבר בחירותיו הבאות, ולהמשיך להיות בהתפתחות ובהתרחבות מתמדת.