נכנסתי לאוטו בצהרי יום ("הקלה בטמפרטורה" MY foot). צפצוף. מרוב החום שכחתי להקליד את הקוד, שוב צפצוף, שימי בניוטרל (אוטו חדש אז שכחתי את החוקים ...) מתניעה.

צפצוף. אה נכון החגורה. בסדר. 

צפצוף. מה זה עכשיו? אה שמתי רוורס.

הרבה צפצופים.... מתקרבת למדרכה. נו באמת החיישן הזה הסטרי.

פיפ. מה זה? אה זה הטלפון שלי מתחבר לדיבורית.

קלאק. נעילה אוטומטית שלא יפתחו לי את האוטו ברמזור.

והצפצוף הקטן הבא? רגע אני יודעת את זה, נו... זה מד הדלק.לא... לא... זה ה- GPS ! נכון. ידעתי. עכשיו זה הצפצוף של המד דלק. בסדר נו אני אמלא עוד מעט, ממילא אני יכולה לנסוע עד טבריה עכשיו בלי לתדלק-  עוד הסטרי אחד.

שומעת מוסיקה בכיף. צפצוף. מה זה עכשיו? אה זה מהמוזיקה. הסאונד החדש הזה מזכיר את הצלצול של הניידים, SMS וגם את הצפצופים הקטנים של האוטו.

אפשר להרגע עכשיו, לנסוע בכיף. פרסומות – שוב צפצוף. זה הנייד שלי? אה לא זה מהפרסומת נשמע כאילו הנייד מצלצל. פיפ – ה- GPS מודיע על מצלמה באיזור. פיפיפיפיפיפיפי מתקרבים מתקרבים. זהו.נגמר.

מבחוץ שומעת צפצוף. זה לי? מה הוא רוצה? אני בסדר גמור. אה, זה לאדיוט ההוא, עבר נתיב. נו, באמת.

הטלפון מצלצל. איפה לוחצים? לוחצת, עונה. צפצוף קטן. שיחה ממתינה. לא יכולה עכשיו. אח"כ אני אדבר עם כולם.

שוב ה- GPS אומר משהו. מה הוא אומר? ימינה שמאלה? עכשיו? עוד 200 מטרים? לא יכולה עכשיו. אסע ישר הכי טוב. הוא כבר רגיל לזה שאני לא ממש עושה מה שאומרים לי.

שקט. עכשיו אקשיב למוזיקה – מתה על השיר הזה... רגע. מה זה היה. אה, לא כלום. סתם כנראה מהשיר או מהצפצוף התמידי שיש לי באוזניים.

מגיעה סוף סוף הביתה. צפצוף....כיבוי, GPS, דיבורית, פותחת את הדלת. צפצוף. נכון, צודק. שכחתי לכבות אורות. לוחצת לנעילה של האוטו. פיפ.

אוקיי. הנסיעה הרגועה בלי הילדים נגמרה. עכשיו צריך לנשום עמוק ולהתכונן לרעש.

מקישה את קוד הכניסה לבניין. צפצוף.

נכנסת הביתה. כולם מדברים ביחד. הקטנים משחקים עם צעצוע מצפצף.הטלוויזיה ברקע. שוב צפצוף. זה הטלפון שלי? של בעלי? של נעם? של הבית? מהטלוויזיה?

עוד צפצוף. המיקרו. אבל למה 3 צפצופים, למה?

כמה דקות אחרי. המדיח מודיע בשבעה צפצופים- סיימתי.

יופי לך. גם אני.