בהיתי בשלולית המרופשת, והיא בהתה בי באדישות. הדלי והמטאטא חיכו שאשתמש בהם, אבל לא יכולתי להניע אפילו אצבע. לא היה לי מושג מאיפה מתחילים. בכול אשמה "עולם הפוך" –תוכנית טלוויזיה, המאלצת סלבריטיז להתנדב לעסוק יום תמים בעיסוק נחות, משפיל ומביך, כדי להוכיח שהם כאחד האדם. וככה אני, שרון אריקסון, בעל השליטה בבנק "מסד" בישראל, עומד לבלות את היום כפועל ניקיון עירוני בתל אביב.

אין לי מושג איך הסכמתי להשתתף בפארסה הנלעגת הזאת, שבה הולבשתי בגדי פועל ניקיון, עטיתי אפוד כתום זוהר, ונשלחתי לנקות את מתחם "פראג א", שכונת היוקרה התל אביבית, שבה אני מתגורר באחד הפנטהאוזים המפוארים , המעוצבים בסגנון בניינים צ'כים עתיקים, הצעקה האחרונה של הצרכן התל אביבי המפונק. השעה  6 בבוקר, ואני יכול רק לדמיין את תגובות שכניי לבניין, כשיפגשו אותי מקרצף את הכביש והמדרכה שלידם. לאן, לעזאזל הכנסתי את עצמי?

מה היה חסר לי בגיל 50, גרוש נאה ובעל הון, כשהסכמתי לתרום יום התנדבות לילדים בסיכון? "הבנק ירוויח דימוי עצמי מאוד חיובי!", שכנע אותי בקולו החלקלק יועץ התקשורת שלי. "מאמי, כל המדינה תראה בטלוויזיה איזה חבר חתיך יש לי!", צייצה הפרגית התורנית שלי ממרומי גילה החטוב בן ה-22. "אבא, בתקופת מיתון כזאת אתה חייב לעשות הכול כדי להגדיל את מספר לקוחות הבנק שלך, אחרת לא תישאר לנו בכלל ירושה!", דחקו בי צאצאיי יואב ונעמה, הדואגים תמיד לרווחתי ובריאותי...

כופפתי את גבי שזעק מעלבון, כשעד כה הורגל רק לכפיפות אלגנטיות במשחקי טניס וגולף. שוב ושוב גרפתי את הרפש והעלים היבשים מהשלולית הענקית שבין המדרכה לכביש, ושברתי את מוחי בשאלה איך ולאן להעביר את מימיה הדלוחים בעזרת היעה והדלי העלובים שברשותי. השלולית, מסתבר, לא הייתה קטנה, והשתרעה הרחק מעבר למתחם שהוקצה שלי. להפסיק כאן, באמצע השלולית, או להמשיך למתחם ניקיון שלא הוקצה לי? "תעוף מפה מיד! זה המתחם שלי!", נשמעה, כמו מלמעלה, תשובה חצופה לשאלתי הדמומה. הרמתי את עיניי, ושם היא עמדה בהתרסה, אוחזת בדלי ובמטאטא, לראשה מטפחת כחולה, מכוערת, ואפוד כתום זוהר, זהה לשלי, על גופה.

"סליחה?!", הגבתי בחריפות, כמי שאינו רגיל להתנגדות של איש "עמך" מולו. "את מוכנה לעדן קצת את השפה הוולגרית שלך? ואולי להפגין קצת אסירות תודה שאני ממשיך לנקות את חלק השלולית שנכנס למתחם שלך?". "יללה, יללה,  תן גז!", באה התשובה, חדה כברק, ודוקרת כמוהו. התפוצצתי מכעס!!! חדלת האישים, הפועלת העלובה הזאת, פשוט לא יודעת מי אני!!! מחלתי על כבודי והסברתי לה בפרוטרוט מי אני, מה אני, מה הנכסים העומדים לרשותי, ואיזו טובה גדולה אני עושה לאנושות ביום הזה שגזלתי מהבנק החשוב במדינה לטובת ילדים בסיכון. "אה, באמת?", לא איחרה הלשון הלעגנית לגעגע. "יורד אל העם, מר חשובי? אתה יכול לעוף חזרה לבנק העלוב שלך. כולכם מוצצי דם, עלוקות!".

הרגשתי את הדם עולה לי לראש. עוד שמאלנית, סוציאליסטית, ובטח שלום-עכשיווניקית מחורבנת ,שחושבת שיודעת הכול! ומי את חושבת שאת, פועלת מושתנת, בורה, פרימיטיבית! הלא את נמצאת פה ,רק כי בטח נזרקת מבית ספר יסודי בכיתה ג'!", לא נשארתי חייב. עיניים כחולות וקרות כקרח ננעצו בי, רגע אחרי כן חשתי  צליפה בפרצופי, כאשר דלי המים המרופשים מולי הוטח בי במלואו! המום ונרעש מצמצתי מבעד לבוץ על עפעפיי, מקשיב לצחוקה המתגלגל המלווה ב- "אוי, סליחה, מר חשובי, הדלי פשוט נשמט מידיי הבורות והפרימיטיביות, אני ממש מתנצלת...".

"חתיכת.....", התחלתי לומר, אך המילים לעו בגרוני. תפסתי את המטאטא שלי ובכל הכוח כיוונתי אותו לראשה של המנוולת, כשאני עוקר ממנו את המטפחת בתנופה.שפעת שיער זהוב פרץ החוצה בגלים, גלים, כמו שדה חיטה בשל. חייכתי . "אופס..סליחה, גברת סוציאליזם, המטאטא פשוט נשמט מידיי החשובות, והבלתי מורגלות בעבודה הזאת...".

רעם מחיאות כפיים משך את תשומת לבי מצד שמאל. הצלמים וצוות ההפקה פרצו בתשואות, מלווים בקהל גדול וצפוף מאחוריהם. "מצוין! מצוין!", טפח על שכמי הבמאי. אין ספק שאתה יצירתי מאוד! וואו, איזה סרט שיהיה לנו פה!". האמת, לגמרי שכחתי שאני מצולם כל הזמן מרחוק. מה קורה לי? הרסתי את כל הדימוי שלי כאיש מפתח מכובד במשק הישראלי! כמה מהר נושרת הקליפה התרבותית אחרי שעתיים של עבודת ניקיון!

"תראה", הסברתי לבמאי בקולי הכי סמכותי. "אני לא ממש גאה בהתנהגות שלי אל מול הפועלת המסכנה הזאת. אין לי מושג איזה שד נכנס בי והוציא ממני תגובות כאלה! אולי תצלמו את הכול מהתחלה? אני מבטיח הפעם להתנהג בצורה מכובדת, כמובן, אם הפועלת הזאת תרסן קצת את הפה שלה...".

פרצי צחוק בלתי נשלטים היו התשובה שקיבלתי. ברגע שלאחר מכן התקרבו אליי העיניים הכחולות כקרח של קודם, כשהן הופכות במטה קסמים לחמות, עמוקות, יפות כים, חלקות, רוגעות...עיניים שמתחשק לצלול לתוכן...מה קורה לי? ירדתי מהפסים? "א...אני מתנצל...", גמגמתי מולה. "כנראה התפקיד השתלט עליי, ושכחתי את עצמי. אני ממש מצטער!".

"זה בסדר גמור!", חייכה הפועלת. "אני יכולה להבין את זה, כי אני בדיוק כמוך. בכל סרט שאני משתתפת, אני כל כך מזדהה עם הדמות, עד שאני פשוט שוכחת את עצמי...", ובדברה הושיטה את פניה למאפרת, שצבעה מחדש כתמי בוץ על פניה, ואספה במומחיות את שערה חזרה לתוך המטפחת הכחולה, המכוערת.

   * הסיפור נכתב בהשראת צילום של חברתנו רפאלה, מהקפה, המצורף בזה.

       http://cafe.themarker.com/view.php?t=1150408

    * כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c )