זה מתפרץ לתוך השגרה ומפתיע. אין דרך אחרת. זה קורה כשאדם עסוק בעמל יומו, או נטוע מול המחשב (במקרה שלי זה היינו הך), או מדבר עם חברים, או קורא ספר לפני שנרדם (אם השכיל, שלא כמוני, להעיף את הטלוויזיה מחדר השינה) – ופתאום מתרחש לו מפגש. מהסוג המטלטל.

מפגש אנושי עשוי (או עלול, כמובן) לשנות לו חיים. מפגש עם מלים יכול להעיר את נשמתו, ולהאיר אותה, ולנגן בה, ולצרוב בה חוויה שנוגעת בה בתהומות, מסחררת אותה אל הרקיע, ולפעמים היישר אל המצולות (כמו שיכול, מן הסתם, לחולל גם מפגש אנושי).

קחו שיר, למשל. אחד טוב ממש, מדויק (לי) להפליא, יכול לעשות בי את כל אלה, וגם להחזיר אותי אליו שוב ושוב. ובכל פעם אמצא בו רובד נוסף של מחשבה ושל רגש, ואת אותה המנגינה שבכל פעם נצבעת בגוונים אחרים. ואם השיר הזה מפתיע אותי בעיתוי מסוים, עלולות (או עשויות, כמובן) דמעותיי לזלוג מעצמן.

השבוע, בעודי עסוקה בעמל יומי (כלומר נטועה מול המחשב ולשה מלים של אחרים), נשלח לי שיר כזה ממש על ידי שלמה טחן, עורך דגול ומרצה מרתק לתרבות ואקטואליה. באותה נשימה הוא גם ערך לי היכרות עם המשורר, שלבושתי שמו לא אמר לי דבר.

וההיכרות הזו – ראויה היא, לדעתי, שאחלוק אותה עם שאר אוהבי מלים מהסוג המשמעותי. מה גם שט"ו באב מאיים להתפרץ עלינו בכל רגע. והשיר הזה מתאים ככפפה. אוהו, כמה מתאים.

שמו של המשורר הוא אריך פריד, יהודי אוסטרי שנמלט לאנגליה מאימת הנאצים, ובה חי עד שנפטר (ב-1988). בארץ לא מחבבים אותו, בלשון המעטה, משום שנהג לשלח במדינת ישראל ובהתנהלותה, שלא היתה לרוחו, אימרות שפר לא עדינות במיוחד.

זו אולי הסיבה שלא תמצאו בחנויות שום תרגום מודפס וכרוך של שיריו, אבל יש לו כאן כת מעריצים מצומצמת (שעכשיו גם אני נמנית על שורותיה), והם תרגמו כמה משיריו לעברית.

 הנה אחת הגרסאות לשירו הנפלא של פריד, שאהבתי מאוד בשל הפשטות שבה, שכה מתאימה לרוח השיר המדויק והנהדר הזה. 

אמר ההיגיון.

זה יגרום רק כאב

אמר הפחד.

זה חסר תקווה

אמרה ההבנה. 

אבל זה מה שזה
אמרה האהבה.
 

זה מגוחך
אמרה הגאווה.

זאת קלות-דעת

אמרה הזהירות.

זה בלתי אפשרי

אמר הניסיון.

אבל זה מה שזה
אמרה האהבה