כותרות TheMarker >
    ';

    lean on me

    ראיתי פעם סרט שנקרא lean on me. הסרט היה מקומם למדי, אך את הכותרת אני לוקחת איתי לכל מקום.
    הבלוג הזה הוא מעין ראי לנפש. קופסת תכשיטים שניתן להניח בתוכה מחשבות ורגשות המבקשים להם דרך החוצה, מחפשים אפשרות למצוא להם פה וצורה, ואינם יודעים איזו עין תשזוף אותם, ומתי, ואי מי, יגיב להם אם בכלל. הכתיבה מקלה מאד, מסייעת להרגיש ומסייעת לחשוב. הידיעה שאי מי עשוי לראות את הדברים יש בה מן ההצצה למקום אסור, מן המשחק בין הראוי והלא ראוי הדרים בכפיפה אחת. . .

    0

    עיניים לכותל

    6 תגובות   יום ראשון, 2/8/09, 10:10


    הייתי לא מכבר בירושלים, בבר מצווה "רפורמית"  שנערכה באזור העופל, ליד שערי חולדה (שערים חתומים של בית המקדש, שמהם היו יורדים במדרגות אלו שיצאו מן התפילה). האזור, שלאחר החפירות הוא מוגדר כגן ארכיאולוגי, פותח בפני המבקרים את עולמו של המבקר במקדש , באופן מדהים ומרשים.

    עשרות מקוואות מקוריים! שאינם משוחזרים ולכן ניתן לראותם כהוויתם, המדרגות שחלקן רחבות וחלקן צרות כדי לחייב את היורדים לרדת בזהירות, וכדי למנוע מהם לרוץ במורד המדרגות ולדחוף אלה את אלה, בנייה באבני ענק, ובנוסף לכך מרכז מבקרים מוסבר המעוצב בצורה יפהפיה, ובו גם הרצאה המשלבת הדמייה המציגה בפני הצופים את החורבות כפי שהן - ו"מסדרת" את האבנים חזרה כפי שהיו לפני כאלפיים שנה. מרשים ומרהיב.

     

    אני, בכלל, כשאני מגיעה לירושלים, נדמה לי שאלפיים שנה מתיישבות לי על הכתפים ומקשות עלי את ההליכה. משהו כבד מאד. אני לא יכולה לצחוק צחוק משוחרר בירושלים, לפטפט סתם, האויר שם רציני וכבד, הכל נראה מאד שונה מתל אביב, ואני ילידת תל אביב.

     

    ובאמצע  השוטטות בגן הארכיאולוגי, בדרכנו לאתר הבר מצווה, כשאני בטוחה שכל האבנים האלה מתבוננות עלי ממרום שנותיהן, מי אני , יבחושית בת שלולית, שמפריעה להן את מנוחת הצהרים,  קלטו עיני זוג משקפים שנשכחו על אחת האבנים. לרגע היה נדמה לי (לא היה נדמה לי, הייתי בטוחה!!!) שהאבן הזקנה מתקשה לראות מה קורה שם מסביב, ילדים, מבוגרים, שולחן מתנייד, מזוודה עם ספר תורה , מה זה???  והיא מרכיבה את משקפיה, כמו סבתא סורגת פוזמקאות, כדי להיטיב ולראות את מה שמתרחש .

     

    ממש ככה, האבן מתבוננת בי בתמיהה , בחצי חיוך, את , ועוד אלפים כמוך, יכולים לעבור פה, היא לוחשת לי, זה לא יזיז לי , ואתם לא תזיזו אותי אפילו בסנטימטר.

    חייכתי, צילמתי, והנה.....

     

     

    ומכוון אחר שעלה לי, בדרך הביתה, חשבתי על זו שהשאירה שם את המשקפים. אחרי שראיתי את הכותל , אחרי שראיתי את הגן הארכיאולוגי, היא אומרת לעצמה, כבר אין לי מה לראות בחיים. אני יכולה להשאיר את המשקפים פה וללכת......

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/8/09 13:03:


      כבר מזמן ידעתי שאת אוהבת להעניק לזולת (לא שכחתי את עזרתך), אבל הפעם ממש הפתעת אותי כשהענקת חיים לסלע. זה נשמע שיש לו סיפור חיים ארוך לספר. ושאת כנראה נבחרת לספר אותו.

       

       

       

       

       

        3/8/09 01:24:

      משקפיים עם אישיות...
        2/8/09 23:13:

      כתיבה חיננית.

      רעיון העיניים... דיבר אלי.

      לירושלים באמת יש קסם מיוחד המהלך על המבקרים בה. גם אני חשה כאילו 'אויר' מיוחד יש בה , וכמובן אוירה מיוחדת.

      שבוע טוב

      אילת

      *

        2/8/09 22:35:


      איזה יופי ואיזה מחשבות עלו לך בראש למראה המשקפיים.....

      פוסט מקסים.

      (יש לי קצת בעיית כוכבים....)

        2/8/09 20:31:


      הכותל, אלף פנים לה.

      *

      תמונה יפה

       

        2/8/09 17:55:

      צילום מעורר מחשבה, על חדש וישן, וכיו"ב.

       

      והשווי לפוסט מהיום של ענבל הופמן...... גם רשמים מירושלים.

       

      אדיש אי אפשר להישאר לעיר זו.  

      ארכיון

      פרופיל

      ש.ר.ה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין