כותרות TheMarker >
    ';

    העט של ענבל

    שבת בירושלים/ עכבר העיר או עכבר הכפר?

    13 תגובות   יום ראשון, 2/8/09, 11:12


    נסעתי לסופשבוע בירושלים

    לחוש את העיר.

    לחפש את הילדה שגדלה שם לפני שנים.

    לראות אם אני עכבר העיר או עכבר הכפר

    גיליתי  שהעיר שלי כבר לא אותו דבר

    שבת זה כבר לא מתפללים בדרך לבית כנסת,

    זה אלימות ופחד

    ואני מהססת.

    כבר לא נוסעת באוטובוסים,

     יש לי רשיון ומכונית, וצריך להכיר את הכבישים

    לדעת היכן יוצאים מ"בגין" כדי להגיע למרכז העיר

    ואסור לטעות בשבת, כי אז זה לא נעים.

    בצומת סנהדריה השחורים התקהלו

    שני ג'יפים של מג"ב בצד הדרך חנו

    נצמדתי לשמאל

    לכיוון רמת אשכול

    לשכונה בה נולדתי וגדלתי,

    שם הכל מוכר ואהוב

    אבל אוי! מה קורה פה?

    הם הולכים על הכביש, כאילו יום כיפור,

    וכולם יראי שמים, ואני יראה מהם

    טוב שבפינת הרחוב, ראיתי את "רנה קסין"

    כלומר, כן, זה פה, לא טעיתי, פה גדלתי, פה למדתי,

    כאילו חייזרים השתלטו על הכל...על ילדותי..על הזכרונות שלי....

    חצופים..לכו מפה..זה שלי!!

    לפגישה עם דגנית, אני ודאי כבר אאחר,

    עוד סיבוב ליד החומות, רק לא להיכנס לשכונות הדתיות

    ולבושי אינו צנוע, כבר בשכם הרגשתי יותר בטוח.

    עכשיו הבנתי על מה מדובר

    העיר שלי כבר לא אותו דבר

    האויר עדין צח, אך האוירה?

    פחד אלוהים, תרתי משמע.

    מה אעשה? האם יש לאן לחזור?

    הצפון אינו ביתי, אך כרגע הוא הפינה שלי

    ירושלים האהובה שלי, קצת זרה לי

    אפילו רחוב יפו הפך להיות מסלול לרכבת

    במרכז העיר שאני הכי אוהבת

    בלילה הנוף מהסינמטק המוכר

    כל בית בחומות העיר מוכר ומואר

    נוף רומנטי ללא ספק

    ואין כתף עליה להתרפק

    אולי העתיד בארץ אולי בחו"ל

    חזרתי הביתה במבוכה ובלבול.

    הכלב איננו, ואת הבלגאן

    איש לא סידר בהיעדרי

    לפחות זה הבית, וזו הפינה שלי.

    -----------------------------------

    הציור של יצחק דה לנגה.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/12/12 22:29:
      עברו חודשים מעטים, ארזתי המטלטלים וחזרתי הביתה לגור בירושלים. לתמיד. מאז עברו כמעט שלוש שנים אני בבית, מאושרת עד בלי די.
        16/8/09 07:00:

      תודה, איש,

      נשתמע:)

        9/8/09 19:50:

      "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמני." (תהלים כ"ג, ד´)   

      אין ספק כי נוכחותם ש הדתיים מורגשת כיום יותר מבעבר.

      מספיק להסתכל מה קרה בפתח-תקווה, ברחובות ובבית-שמש. ערים אלה היו חילוניות עד לפני שנים ספורות. היום הן דתיות ברובן. וכם בהן יש שכונות שאסור להכנס אליהן בשבת.

      אם את רצינית בעניין של שבת יותר יהודית (ואני מניח שכן), צרי איתי קשר טלפוני. אני אחבר אותך עם זוג חברים שלי. בזוג הזה האישה היא רב קונסרבטיבי.

      שבוע טוב,

      קירח אחד.

        9/8/09 15:51:

      צטט: nunmaz 2009-08-09 12:55:35


      כאב לי לקרוא את מה שכתבת.

      לא בגלל שההווה שונה מהזכירונות שלנו

      לא בגלל האכזבה מהשינוי שעוברת העיר

      כאבה לי מימת היאוש והפחד שעולה מהשורות.

       

      איש אחד אמר לי פעם בדיון שערכנו על השינויים הקהילתיים בירושלים:

      "כשעובדים עם אנשים ורוצים לקדם תהליכים חברתיים

       אל תרחם ואל תפחד מהם,

      אם אתה מפחד או מרחם עליהם,

      אתה כנראה מעריך אותם פחות ממך".

       

      אני לא יודע האם הוא צודק או לא, בכל אופן אני יודע שהפחד מהאחר

      משתק, מסרס ולא מאפשר להגיע להדברות או להתקדמות.

       

      מי ייתן ונוכל (משני צידי השבת) ללמוד להתקדם ביחד.

      יש לנו ירושלים אחת ואין לנו פריווילגיה לוותר עליה .

       

       אכן ימת יאוש ופחד. קראת בין השורות..

      ומה שהכי אבסורד, הוא שדווקא רציתי לחזור לעיר בגלל ערכי היהדות שכל כך חסרים לי פה...

      גם לי יש שבת משלי, הלוואי ויהיה אפשר להגיע להדברות...

      חבל ...תחושה של אובדן..

       

        9/8/09 12:55:


      כאב לי לקרוא את מה שכתבת.

      לא בגלל שההווה שונה מהזכירונות שלנו

      לא בגלל האכזבה מהשינוי שעוברת העיר

      כאבה לי מימת היאוש והפחד שעולה מהשורות.

       

      איש אחד אמר לי פעם בדיון שערכנו על השינויים הקהילתיים בירושלים:

      "כשעובדים עם אנשים ורוצים לקדם תהליכים חברתיים

       אל תרחם ואל תפחד מהם,

      אם אתה מפחד או מרחם עליהם,

      אתה כנראה מעריך אותם פחות ממך".

       

      אני לא יודע האם הוא צודק או לא, בכל אופן אני יודע שהפחד מהאחר

      משתק, מסרס ולא מאפשר להגיע להדברות או להתקדמות.

       

      מי ייתן ונוכל (משני צידי השבת) ללמוד להתקדם ביחד.

      יש לנו ירושלים אחת ואין לנו פריווילגיה לוותר עליה .

       

        7/8/09 20:43:

      לא נורא, טבעון יפה בהרבה... ושפויה.

      ש"ש

       

       http://cafe.themarker.com/view.php?t=1148382

        4/8/09 11:32:
      "גיליתי  שהעיר שלי כבר לא אותו דבר

      שבת זה כבר לא מתפללים בדרך לבית כנסת,

      זה אלימות ופחד "

      וחבל חבל !!!

      ירושלים - עיר שלום

      נהייתה לעיר של היפודרום

      פרשים על סוסים רומסים נטורי קרטא

      אכן עיר יהודית

      כמו שלשלום דרושים שני צדדים - כן גם למלחמות

      שלמה

       

        2/8/09 23:43:

      צטט: ירון-ב 2009-08-02 22:58:16


      ענבלי, את תשארי כאן.  במטרופולין הצפוני.

      כי כפי שנוכחת לראות:

      עדיף זיהום אוויר

      מזיהום אנושי.

       

      ירוני..

      כיף לקרוא את ה"וולקאם"...

      וזה נכון שעדיף זיהום אחד על משנהו,

      אלא שלצערי חוויתי בחיפה לא מעט מהסוג השני..אספר לך בהזדמנות..

        2/8/09 23:15:

      אוי כמה אני מבינה אותך , הרי גם חיפה עברה משהו כזה , הרי כל המקומות של פעם בהדר

      האגדתית נעלמו מהעיין ובמקומם..... כן עצוב לפגוש גן נעול. ירושלים נעשתה קשה יותר עמוסה

      ופחות אוויר הרים צלול כפעם . מחפשים את השבילים המוכרים .

       

        2/8/09 22:58:


      ענבלי, את תשארי כאן.  במטרופולין הצפוני.

      כי כפי שנוכחת לראות:

      עדיף זיהום אוויר

      מזיהום אנושי.

        2/8/09 22:45:

      צטט: talishia1 2009-08-02 22:34:22


      ענבלי,

      לפחות את הילדות שבראש שלך אי-אפשר לקחת לעולם. את הזכרונות, את ירושלים של הזכרונות.

      כן, אני מכירה את התחושה של לחזור פיזית לנוף ילדותך ולגלות שהוא שונה.

      במקרה שלך- מאוד שונה.

      אבל עדיין יש לך את מה שאיש לא יוכל לעולם לקלקל. בפנים.

      תודה

      וחיבוק ענק

       

        2/8/09 22:34:


      ענבלי,

      לפחות את הילדות שבראש שלך אי-אפשר לקחת לעולם. את הזכרונות, את ירושלים של הזכרונות.

      כן, אני מכירה את התחושה של לחזור פיזית לנוף ילדותך ולגלות שהוא שונה.

      במקרה שלך- מאוד שונה.

      אבל עדיין יש לך את מה שאיש לא יוכל לעולם לקלקל. בפנים.

        2/8/09 17:53:

      יפה, ענבל.

       

      לצד הציור היית צריכה לכתוב: "צולם ביום חול" [יש שם מטוס בשמיים].

       

      למרות שמאז ינקותי אני חי בחרדה מהקרנפים [יונסקו] ולמרות שחרדים יש לא רק בירושלים, והם מתרבים, ואפילו בני בכורי התחרד, ונותר לי מכעט רק המונולוג של יעקב בודו ז"ל, של האדם האחרון לפני התקרנפותו, אני עדיין חושב שצריך להתסתכל על התמונה מהצד. לא מהצד "שלנו" ולא מ"שלהם" אלא מהצד. לראות את נקודת המחשבה שמניעה אותם, את התרבותם. ולראות מה יש ללמוד ומה לדחות. בשאט נפש או בלי....

       

      דורון 

      ארכיון

      פרופיל

      ענבל הופמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין