לחוש את העיר. לחפש את הילדה שגדלה שם לפני שנים. לראות אם אני עכבר העיר או עכבר הכפר גיליתי שהעיר שלי כבר לא אותו דבר שבת זה כבר לא מתפללים בדרך לבית כנסת, זה אלימות ופחד ואני מהססת. כבר לא נוסעת באוטובוסים, יש לי רשיון ומכונית, וצריך להכיר את הכבישים לדעת היכן יוצאים מ"בגין" כדי להגיע למרכז העיר ואסור לטעות בשבת, כי אז זה לא נעים. בצומת סנהדריה השחורים התקהלו שני ג'יפים של מג"ב בצד הדרך חנו נצמדתי לשמאל לכיוון רמת אשכול לשכונה בה נולדתי וגדלתי, שם הכל מוכר ואהוב אבל אוי! מה קורה פה? הם הולכים על הכביש, כאילו יום כיפור, וכולם יראי שמים, ואני יראה מהם טוב שבפינת הרחוב, ראיתי את "רנה קסין" כלומר, כן, זה פה, לא טעיתי, פה גדלתי, פה למדתי, כאילו חייזרים השתלטו על הכל...על ילדותי..על הזכרונות שלי.... חצופים..לכו מפה..זה שלי!! לפגישה עם דגנית, אני ודאי כבר אאחר, עוד סיבוב ליד החומות, רק לא להיכנס לשכונות הדתיות ולבושי אינו צנוע, כבר בשכם הרגשתי יותר בטוח. עכשיו הבנתי על מה מדובר העיר שלי כבר לא אותו דבר האויר עדין צח, אך האוירה? פחד אלוהים, תרתי משמע.
מה אעשה? האם יש לאן לחזור? הצפון אינו ביתי, אך כרגע הוא הפינה שלי ירושלים האהובה שלי, קצת זרה לי אפילו רחוב יפו הפך להיות מסלול לרכבת במרכז העיר שאני הכי אוהבת בלילה הנוף מהסינמטק המוכר כל בית בחומות העיר מוכר ומואר נוף רומנטי ללא ספק ואין כתף עליה להתרפק
אולי העתיד בארץ אולי בחו"ל חזרתי הביתה במבוכה ובלבול. הכלב איננו, ואת הבלגאן איש לא סידר בהיעדרי לפחות זה הבית, וזו הפינה שלי. ----------------------------------- הציור של יצחק דה לנגה.
|