חזרתי לישון באלכסון. לא התכוונתי, אבל יותר ויותר בקרים מצאתי את עצמי מתעוררת עם הרגליים בצד אחד של המיטה והראש מונח על הכרית בצד השני, עד שלילה אחד מצאתי את עצמי גם נרדמת ככה. הופתעתי מההבחנה הזאת כי לאחרונה התחלתי להתגעגע לזוגיות. לאחרונה התחלתי גם להבחין. מדהים כמה אפשר ללמוד על עצמך כשאתה רק מבחין.

בעצם... הכל התחיל עוד קודם, כשנרשמתי לקורס גלישת גלים. בשיעור השלישי, כשחבריי לגלשן כבר הצליחו לעמוד בבטחה ואני עדיין העדפתי לגלוש בשכיבה, המדריך אמר לי "את ממוקמת בדיוק במקום הנכון, את רק צריכה לעזוב ידיים". "תבטחי בעצמך" הוא סיכם.

מאוחר יותר, בבירה שאחריי, אמרתי לאיילת (בעודי מלטפת בגאווה שריטה חדשה בצד הברך) "אני אומרת לך, הגלישה הזאת יותר טובה מפסיכולוג". איילת צחקה ולקחה עוד לגימה מהגולדסטאר. מ.ש.ל.

בעצם... הכל התחיל עוד קודם, כשאיש המצולות שלח לי ציטוט ממגילת סן-מיקלה. הציטוט עסק בזה שדי לו לאדם בכוכבים ובשמש על מנת למלא את הנפש, ובכל זאת הוא ממשיך לרדוף אחר התהילה והממון, רוצה רק עוד ועוד. גאווה זאת, מסכם אכסל מונתה, היא שזאת שהובילה ומובילה לנפילתו של האדם.

גם האגו שלי נרמס לאחרונה, אבל טוב שכך. הוא גם ככה היה מורכב בעיקר מרגשי נחיתות ואשמה, הגיע הזמן לאגו חדש. אם אכתוב 100 פעם על הלוח שאני נהדרת, גם אני אלמד את הלקח?

בעצם... הכל התחיל עוד קודם, כששכחתי שהחיים האלה הם שלי.