ישבתי שבוע שעבר עם חברה בקפה בשדרה. בשקט, ברוגע, בעיר עם הרבה חיים והרבה אנשים שונים שחיים בה איך שבא להם. בין היתר היא סיפרה שאחיה הקטן יצא לאחרונה מהארון והיא חוששת שמרוב סקרנות ורצון להיחשף לעולם החדש שלו הוא יתערבב עם קהל לא טוב, יקלע לכל מיני מקומות וסיטואציות שהיא הייתה מעדיפה לחסוך ממנו. היא העלתה רעיון לחבר אותו עם איזה "אח בוגר", מישהו ותיק מהקהילה שיציג לו את הסצינה בתל אביב וילמד אותו מה כדאי ומומלץ ומה שווה דילוג וויתור אלגנטי. אמרתי שאבדוק מול חבריי מהקהילה. אני משערת שברגע שהיא הייתה בודקת מה הקהילה מציעה לצעירים בעיר היא הייתה מגיעה לאותו מרכז ברחוב נחמני לשם הגיע אמש אותו יורה/מחבל. דווקא מקום שמתפקד כאח בוגר, כמרחב שמקבל ומאפשר לצעירים להיות מי שהם ולבדוק את הסביבה החדשה לאט ובשקט נחשף אתמול לאלימות חסרת היגיון וחטף ישירות בבטן הכי רכה. שני הרוגים. פצועים נוספים. קשה לתפוס אירוע כזה במיוחד בעיר בה אני תמיד מתגאה שהיא הכי פתוחה לכולם. בכל פעם שאני מדברת עם תיירים או כשאני מבקרת בחו"ל כתיירת אני מתגאה בפלורליזם שתל אביב מציעה לקהילה הגאה. אולי (וסביר מאוד להניח) זה לא כך בכל המדינה, אבל לא סתם אלפים מגיעים לארץ בתקופת המצעד. השם של תל אביב יוצא לרחוק והיא נחשבת ובצדק מקום שאפשר להיות בו. לא משנה מי אתה. האירוע של אתמול גרם לי לפקפק בבועה הזאת ולהבין שכל דו קיום הוא בסופו של יום חבל דק עליו הולכים הרבה אנשים שונים. האירוע של אתמול הזכיר לי שתל אביב וישראל הן לא מקומות שקטים ורגועים, למרות שאנחנו מנסים ומצליחים לרוב להציג אותן ככאלו (בפני עצמנו ובפני העולם). בדיעבד, אותו בית קפה בו ישבתי עם החברה בזמן שדיברה על היציאה של אחיה, נמצא מטרים ספורים מהפיגוע באפרופו. היו ימים שהפינה הזו הייתה מסוכנת, אך אתמול הבהיר לי שגם כשדברים רגועים, יש הרבה אי שקט מתחת לפני השטח. ושבשנייה, הרעשים התת קרקעיים עלולים לצוף מעלה ולהפוך מרכז חיובי וחשוב לזירת רצח והתנקשות. האירוע של אתמול מצריך ומחייב דיונים ציבוריים ערים יותר על קבלה וסובלנות. הוא גם מצריך תגובות גורפות יותר של גורמים רשמיים לכל דיברי הסתה, במיוחד כשהם מגיעים מלמעלה. |