"אם זה מפריע לך שאני כותבת עליך", יצאתי ידיי חובתי השבוע, "תרביץ לי".

"אבל לא חזק".

באחת הפעמים שבהן יכול להיות שבמקרה יצא שאמרתי משהו מגעיל נגד לשעבר כזו או אחרת של אהובי, הוא שאל אותי: "בעצם, מה יש לך לקנא?".

מי שעוקב אחר הבלוג שלי ומי שקורא אותו מתוקף היותו מכר מהחיים מחוץ למסך ודאי יודע - כעת, בגיל 24, אני מנהלת את הקשר הבריא הראשון בחיי. אהובי לא מאמין לי, הוא חושב שאני ממציאה. לכן אני מתכננת מפגש מקרי בינו ובין הראשון, שהוא מספיק הגון בשביל להודות בעצמו שניהלנו קשר כמעט בלתי נסבל.

אז בשבילי זו הפעם הראשונה שאמרתי 'אני אוהבת אותך' בלי לחשוב על זה אלפיים פעמים קודם. אף פעם לא ישנתי עם מישהו כל השבוע רצוף, ובטח שלא הייתי אצל מישהו שלושה ימים בלי לחזור הביתה. אף פעם לא קיפלתי למישהו כביסה והתאמצתי שהחולצות ייצאו ישרות. הכול חדש לי.

אני לא מקנאה בחברות שלו לשעבר מחשש שמא הוא יתקל בהן ברחוב ויחליט שלבו שייך להן ולא לי. אבל אני לא מצליחה להיפטר מהמחשבה שאני לא יכולה לחדש לו שום דבר. הוא בחור של מערכות יחסים, כל פעם כמה שנים. הוא רגיל לאהבה, רוב חייו הבוגרים הוא אוהב.

כנראה שהכול התחיל באיזו הערה מקרית שהייתה עוד הרבה לפני שלהערות מקריות הייתה משמעות. משהו בסגנון ה"כל החברות שלי היו מאותו סוג". בעוד שלי היה מתמטיקאי צעיר ומוטרד, ואחר כך מוזיקאי טרוף שגדול ממני ב-12 שנים, הוא תמיד השתדל למלא את משבצת 'בת הזוג' בתבנית די דומה. לפי אותו היגיון, ואם אני אכן כמו כל שאר הבחורות, העתיד שלנו עלול להסתיים באופן דומה. ולכן אני מנסה להשתחרר מעול האקסיות, ללא הצלחה יתרה.

עד כה ההצהרות היחידות על ייחודיי הן להלן:

1.      אני הבלונדינית הראשונה שלו (אני לא באמת בלונדינית, ובימים אלה ממש מייחלת לגדילתו של השיער עד שאחזור לשורשים).

2.      אני הראשונה שהצלחתי לפתוח את דלת האוטו-גרוטאה-כמעט-כמו-שלי-שלו.

3.      אני לובשת את המכנסיים הכי קצרים.

כנראה שאני לא החכמה מבין חברותיו ("רפי שכל" הוא הביטוי שהוא השתמש כדי לתאר את הצופים בסדרה האהובה עלי?). לא הגבוהה ביותר, למרות 170 הסנטימטרים שלי. אני לא הכי יפה (אני יודעת, ראיתי תמונות). אין לי את הציצים הכי גדולים, אבל אני אפילו לא הכי שטוחה. אני לא הכי רזה, כיוון ש-58 קילוגרמים, כמשקל חברתו הקודמת, שקלתי אולי בלידה. אני לא אהיה, ביום מן הימים אם ואולי, הראשונה לעבור לגור איתו. אני לא אהיה הראשונה שהוא חושב איתה על עתיד. אפילו הצלחתי להכניס את עצמי למיני-סרט כששמעתי שהחברה הקודמת שלו אהבה לאכול קוטג' וקורן פלקס. אפילו בקוטג' אני לא מיוחדת. שלא לדבר על איך הוא לקח אותי לספארי, כמו שהוא לקח את אחת הנשים האחרות בהרמון.

בזה אני מקנאה. בראשוניות שאני אף פעם לא אצליח לתת לו. נועדתי ללכת בשביל שבנו כבר לפני. הוא יודע איפה השביל נגמר, ונדמה שביני לבינו נמצאת גם הנקודה הזו. אני רק עוד גורם במשוואה לפיה אם כולן היו ככה עד עכשיו, התוצאה תהיה זהה בכל מקרה.

אולי אני הראשונה שיש לה בלוג.

מעין

mayan.rodeh@gmail.com