המילה 'פיוס', כשהיא נכתבת או נאמרת בארץ, מהדהדת לרוב כבר  כמו קלישאה שחוקה, שמזמינה אחריה שורה של סלוגנים ועוד קלישאות מתקתקות וחינוכיות, או כאלה של הניו אייג',"קוליות", מייאשות- במרחק שלהן מהמציאות המורכבת,שלא בקלות מאמצת אל חיקה תובנות חדשות . 

 בדרכי לכנס  בנושא "פיוס"  מניו יורק לוושינגטון, אני טרודה בשאלות על הצורך הזה בהתנגדות אלימה, למה ששונה ואחר ממך. 

 בסרט    Run Lola Runשל טום טייקוור מ1998-  חווה הגיבורה את אותו היום שוב ושוב, התנאים הבסיסיים לא משתנים, אך מה שמשנה אותם היא התנהגותה כלפי אותן נסיבות . כל שינוי בהתנהגות יוצרת סינריו אחר של אותו יום  בדיוק. הגרסה הראשונה האלימה והטרגית מסתיימת כשהיא שוכבת גוססת עם כדור בחזה, שאלת את עצמה אם החבר שלה אוהב אותה.

בגרסה  האחרונה  המשבר מתאחה וברשות הזוג חייהם ומזוודה מלאה בכסף שיספיק להאכיל מדינה רעבה. בדרך ניסיתי לחשוב על אינספור הנתיבים  שאני יכולה לנווט אליהם את חיי, ומה בדיוק מרחיב את אפשרויות הבחירה

.ניסיתי גם לשאול את עצמי מתי אני מרגישה מפויסת באמת: גיליתי  שזה קורה  באותו רגע שבו אני פחות מרגישה  קורבן של הנסיבות השרירותיות.. הדרך שאני עושה, בסוף הכנס, בחזרה מוושינגטון לניו יורק, היא להמשיך לנסות ולהכיר מקרוב את החלקים הצפים, הפחות מחוברים זה לזה בתוך עצמי, למיין אותם לחלקיקים, לעשות קצת סדר שם בפנים. כי מה שלא מסודר שם בפנים יחזור ויצוף בחוץ בצורת אי התקדמות, בעיות בעבודה , בעיות בריאות ועוד צרות מתיבת פנדורה האונברסלית, שיגבילו את החופש.

אני אנסה לעשות לפחות את החלק שלי, כך החלטתי, בעודי מתקדמת בים סערת הרגשות  לעבר האי של השפיות הזמנית במנהטן.

 מי שנתן לי השראה הוא ג'ילברטו ג'יל, אותו פגשתי בכנס הזה. חייו  היו רצופים במאמצים יצירתיים להגן על חירות המחשבה, בהתנגדות לצווים לא חוקיים ולכפייה, ובעזרה לעם שלו- להבחין ולתבוע חופש לעצמו. הוא לא ויתר לעצמו ולאחרים. ג'לברטו ג'יל לא מאמין בהפרדות: כפי שהוא מוכיח בביוגרפיה שלו כשהוגלה מארצו- האישי הוא הכללי, העולם הפנימי הוא חזות העולם כולו . ואצלו- להבדיל- הססמאות אינן חלולות- או מסתובבות סביב עצמן.

 בין הדוברים  המכובדים בכנס "פיוס" אנשים מכל קצוות תבל , ראש ממשלת פרו, הרב לאו מישראל  פליטים  מאפריקה ומסודן הנשיא רוסיה לשעבר מיכאל גורבצ'וב, והרשימה עוד ארוכה, כולם דנים בדרכים ובאפשרויות לפיוס בארצם ובעולם. ג'יל, המוסיקאי הברזילאי הבינלאומי , נקרא לבמה לשיר לנגן בגיטרה את המוסיקה שלו, ולשאת דברים. גיל  הוציא עשרות תקליטים, עמד במרכזה של הפיכה תרבותית,  הפך אסיר פוליטי שהוחזק על ידי הדיקטטורה הצבאית, והוגלה מארצו. הוא המשיך ליצור וכששב לארצו הפך אקטיביסט ודובר לתנועה המודעות של השחורים בברזיל.

  ג'יל כיהן   בחמש השנים האחרונות עד 2008 כשר התרבות של ברזיל.  הצלילים שהוא מפיק מהגיטרה  על הבמה בוושינגטון הספיקה להקסים אנשים רבים ברחבי הגלובוס במשך עשרות שנים. 

 ג'יל, בן   67 מראיהו אינו  מעיד על מניין שנותיו, הוא רזה גמיש ואנרגטי והרסטות הארוכות שלראשו מרקדות עם הילוכו.  אנחנו קובעים להפגש שוב  בניו יורק בשבוע לאחר מכן, שם מופיע גיל בקונצרט מיוחד של האו"ם. כשאנחנו צועדים ברחוב  הניו יורקי באיסט ווילג שבוע אחר כך, הרחוב לא נותר אדיש. פלשים נוספים מהבהבים, העוברים והשבים עוצרים ומבקשים חתימה. בחור צעיר יורד מהבניין הסמוך כשהבחין בו מהחלון, כדי לתת בידיו דיסק שלו. אני ממשיכה מאיפה שהפסקנו. 

אז מה באמת המפתח לפיוס, אחרי הפורום בוושינגטון? "הערכים שלפיהם שפטו את העולם מאוד מאוד השתנו בשל סיבות רבות, המהפכה התעשיתית, הטכנולוגיה, הדרך שבה אנשים חווים את החיים כיום. התפיסה  הרוחניות מאוד השתנתה ומערכות השיקולים שלנו כל כך גדלו והתפתחו, הרבה מעבר למה שהתאים פעם לדת מסוימת אחת. החלוקה לדתות מזמן לא רלוונטיות בגלל זה אבד עליה הקלח מבחינתי, היא הרסנית  וכדאי להפסיק מייד לתת לה חשיבות.

"אתה חושב שהדתות נמצאות בעולם ושורדות בכל זאת מסיבה כלשהי?  "כן, על מנת שנראה לנגד עיננו ונבין  מה היה כאן פעם, למה ההיסטוריה התפתחה כפי שהתפתחה, ומה הטעויות שנעשו.זה אתגר בשבילינו, שאמור לשכלל את היכולות להבין מה לא לעשות.

"מה היא תרבות לדעתך? "היכולת להפתח לנושאים חדשים כל הזמן. תקשורת, סבלנות. השלמות מורכבת מהמון  אחרים ושונים, אין אחדות אלא אם כן יש הרבה, השלם הוא הרבה יותר מסכום חלקיו. השתדלתי כשר להעלות את רמת המודעות של הממשלה לאיכות ולחשיבות הזאת של קבלת השונות ."

 ב2003 כשנשיא ברזיל לטאיז אינצ'ו דה  סילבה נכנס לתפקידו, הוא בחר בג'יל כשר התרבות של המדינה. ג'יל האדם השחור השני בלבד, ששירת בקבינט המדינה.כשר פעל רבות למען  אנשים הגרים בפריפריות של ברזיל:  הוא דאג להם למלגות,  פעל לכך שיסופק להם ציוד מוסיקלי וטכנולוגי. הוא הוביל את תנועת המודעות השחורה, שניסתה להאבק באפליה נגד האוכלוסיה השחורה בברזיל.

"היה לי חשוב כשר להדגיש את המקום של פלורליזם חברתי תרבותי, לתמוך בעשיה תרבותית בכל שכבות החברה , להגן  רכוש אינטלקטואלי ופתוח תרבות דיגיטלית." הוא גם חתר להעמקת היחסים עם אפריקה. תקציב משרד התרבות הוכפל פי חמש בעת כהונתו.

 ג'יל  נשוי ברביעית לפלורה ואב לשמונה הילדים. אחד מילדיו נהרג בתאונת דרכים. הוא נולד למשפחה מהמעמד הבינוני, אביו היה רופא ואמו היתה מורה, בעיר  סלבדור, ששוכנת לחופה הצפוני של ברזיל, במדינת הבהייה.  סלבדור ידועה בחיי המוסיקה תוססים, במסיבות ובקרנבל שלה, שמשך אליה מוסיקאים רבים, מקומיים ובלאומיים. ג'יל התעניין במוסיקה מגיל ינקות, וכבר בגיל שנתיים אמר לאמו שיהיה מוסיקאי.  כבר אז  האזין רבות למוסיקה והוקסם ממופעי הרחוב, והחל ללמוד לנגן בתופים ולמד את עצמו לנגן בחצוצרה- לפי האזנה למוסיקאי האהוב עליו בוב נלסון ברדיו.אמו היתה התומכת הראשית שלו בענייני מוסיקה. היא קנתה לו אקרדיון וכשהיה בן עשר שלחה אותו  לבית ספר למוסיקה בסלבדור. כשהיה בתיכון הצטרף ללהקה הראשונה שלו: דה דספינידוס,   "לא מכוונים". הוא  החל לנגן בוסה נובה- בפורטוגזית-'הטרנד החדש'. 'הבוסה נובה' נבעה מתוך הסמבה אך היא  מורכבת יותר ממנה מבחינה הרמונית, בדרך כלל מנוגנת על ידי גיטרה קלאסית.

 ב1963הוא פגש את המוזיקאי סיטנו וולוסו באוניברסיטה הפדרלית של באהיה והשניים החלו  לנגן וליצור יחדיו. הם  הופיעו יחד עם דרך קבע עם קבוצת מוסיקאים נוספים שב1968 הוציאה את האלבום "טרופיקנה".  ב1967 יסד ג'יל את" טרופיקליסימו",  זרם מוסיקלי שממזג בין  ההשפעות מערביות, בריטית ואמריקאית, ובה בעת נשאר נאמן פוליטית ואמנותית לעם הברזילאי, וממנו נבע הזרם "מוסיקה פופלרית ברזילאית" .גיל הוא הראשון בזרם זה שהכניס את השימוש בגיטרה חשמלית.

 "טרופיקליסימו" העמידה אותו בבת אחת בלב מהפך תרבותי פוליטי.  באותה תקופה, עקב החששות מפני נטייתו לקומוניזם, שלטונו של הנשיא האזרחי ז'ואו גולאר בברזיל הסתיים בהפיכה צבאית בשנת 1964. אנשי הקו הקיצוני של הצבא, הפכו בשנות ה-70 את ברזיל לדיקטטורה צבאית, שבה פועלת משטרה חשאית בשיטות של טרור ועינויים.   בשנת  1969 נאסרו   ג'יל וחברו אלוסו על ידי הממשלה הצבאית הברזילאית. הם הובאו מסאו פולו לריו דה ז'נרו, בילו שלושה חודשים בכלא ושישה חודשים במאסר בית, לפני ששוחררו בתנאי שיעזבו את הארץ. הסיבות הממשיות למאסרם נותרו לוטות בערפל. במשטרה נטען כי "המילים של שיריו מבקרות את הדיקטטורה של הצבא," אחרים מסבירים כי הממשלה מצאה את החדשנות שבשיריו, שהוכנסו בהם השפעות הרוק של אותם זמנים, של להקות כמו הרולינג סטונס ובוב דילן, מאיימת.

 ג'יל הוגלה ללונדון ובזמן שהותו שם הושפע מהתרבות המקומית והופיע עם  להקות לזמרים רבים בינהם הפינק פלויד, ואף ערך מסעות לאפריקה והתוודע לשורשיו האפרקאים. אחד המסעות שהשפיעו עליו  ביותר היה לניגריה  "יצרתי חיבור בין סטיבי וונדר, מיילס דייויס, ג'ימי קליפ ובוב מארלי."אלה אנשים שגאים בכך שהם שחורים ומבינים את הקושי שבהחדרת תרבות שחורה לציביליזציה מערבית. לכן כשחזרתי לברזיל התחלתי לעשות מוסיקה שמושפעת ממוסיקה שחורה." הוא מספר. בינואר 1985 נבחר טנקרדו נווס לנשיא ברזיל, ובכך הסתיים השלטון הצבאי במדינה.כששב למולדותו לאחר שלוש שנים הפך גיל פעיל הן מוסיקלית והן פוליטית בהשראת השפעות החדשות, הוא שיתף פעולה עם הלהקה האפריקאית "בניו של גנדי", שכל חבריה היו מוסיקאים שחורים בלבד, וששאבה ממוסיקה אפריקאית .  באלבומו ה33 במספר, הוא מתח ביקורת נוקבת על הכנסיה בשירוGuerra Santa"מלחמה קדושה", שעורר פרובוקציה בברזיל.

 גיל זכה  בגראמי על מוסיקת העולם הטובה ביותר ב1998, ופעם נוספת ב2005 ואף בפרסים רבים נוספים באירופה.  בשנות השמונים והתשעים הוא פעל בועדות ובפורומים רבים, ב1980 נבחר למועצת העיר והיה אחד מהשחורים הראשונים והיחידים שכהנו במשרה זו עד אז.  "ברזיל, בהיותה המדינה השנייה מבחינת כמות האוכלוסיה השחורה אחרי נגריה, עדיין סובלת מאפליה רבה. " אומר ג'יל."העבדים אמנם שוחררו, אך לא קיבלו זכויות שוות מבחינת רכוש או אדמה. זאת בעיה גדולה שאנחנו עדיין מנסים להתמודד איתה." 

 השילוב בין פוליטיקה ואמנות כמקצוע הוא די נדיר. איך זה עובד אצלך?". אלה ההפרדות הישנות נושנות, שלא קיימות יותר, ואין אפשרות שיהיו קיימות במציאות העכשווית. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו את הטריטוריות הללו יותר. המורכבות היא כאן כדי להשאר, וההתמודדות איתה היא הידע המודרני החדש, שמוטל עלינו לרכוש."

מה דעתך על ישראל בהקשר זה של הפרדות וטריטוריות?"הייתי בישראל חמש פעמים, ואגיע כנראה גם בשנה הקרובה. אני אוהב בישראל את הפשטות .  האתגר הגדול העומד בפני ישראל הוא להגביר את הדיאלוג עם הערבים ועם השונות בתוכם, להפתח לאפשרויות אחרות. לא להיות באובססיה על חתיכת האדמה שלהם כי גם כך הם נמצאים תמיד בכל העולם.זהו המחסום בתפישה שלהם, וזה מה שעוצר אותם. אנחנו חיים כרגע בקהילה בנלאומית, וצריך להפנים את התפישה המודרנית  ואת אותה אווירה גם בישראל. תושבי ישראל ממשיכים את את העוינות והאובססיה הזאת, למרות שהם יכולים למצוא עניינים משותפים יותר חשובים כמו מדע אמנות, מוסיקה, לשים דגש על דיאלוג עם תרבויות אחרות.דווקא על מנת  לנסות לבחון את הדברים מזוויות אחרות,כדאי לקחת  לקחת מרחק מחשבתי ופיסי מהרעיון הטריטוריאלי.בעידן הנוכחי יהיה יותר נכון להרפות מהמאבקים הללו כליל.

אתה לא חושב שצריך להיות לאדם מקום שלו הוא קורא בית?

"יש לו את עצמו, הוא המרכז של עצמו. הוא לא צריך להיות מזוהה עם טריטוריה פיסית.למדתי זאת על בשרי כשהייתי בגלות."

"מה עם אנטישמיות?"זאת לא הבעיה של ישראל, זאת הבעיה של שאר המדינות, הלא יהודיות. הן צריכות לטפל בגלויים כאלה בתוך המדינה שלהם. בישראל הם דווקא צריכים להגביר את היכולת שלהם בדיאלוג וברב תרבותיות, דווקא בגלל זה,להזין את העולם באנרגיה אחרת, שתאזן את השנאה. "לדעתו של גיל גם לתקשורת יש תפקיד מכריע: "התקשורת חייבת לחרוט על דיגלה לעודד הבנה בין המדינות, הבנה של תנאי חיים שונים, להוות גשר. לא תמיד המדיה רואה את התפקיד שלה כך. התקשורת הפכה לצערינו לחלק מעולם העסקים, והיא הרבה יותר כרוכה בו ממה שנדרש.

 אתה רואה את עצמך  כאדם מאמין?"הייתי בעבר נוצרי, עברתי גילגולים רבים. כעת אני אגנוסטי. אני מאמין שיש עוד מימדים לקיום שלנו, אך אני לא רוצה שיכפו עלי לתת למימדים הללו שם. כשאתה חוקר תרבויות ולאומים שונים, אתה פשוט מגיע לזה בהדרגה. אתה מתקרב למהות ולא לדברים השוליים.אנשים שונים קוראים לאלוהים בשמות שונים, וזה תמיד היה מקור לצרות. בהיותי חשוף לתרבויות שונות ומגוונות, יש לי כבוד  לכל האלים: לאללא, לבודהה,לווישנה ולשיבא, לכולם."

 ואולי באמת אלוהים הוא בכלל אישה."יכול בהחלט להיות."   

 צילום: בן הרצוג