בס"ד

כמעט בכל מקום אליו אני מגיעה מתישהו מישהו שואל אותי את השאלה הבלתי נמנעת: "אז מה קרה שחזרת בתשובה?". יש את אלה ששואלים ממקום של זלזול, כשמה שהם בעצם רצו לשאול, ולא היה להם נעים, היה: "מה גרם לבחורה משכילה ושפויה שכמוך לעשות את השטות הזו???" ויש את אלה שדווקא שואלים ממקום של כמיהה אישית, מלווה בחשש, כי גם אצלם משהו כבר התחיל להתעורר, כשמה שהם בעצם רצו לשאול היה: "תגידי שזה נורמאלי, שזו האמת, שזה לא כזה מפחיד...". התשובה שלי לרוב היא "נמלים".

"נמלים???" התגובה לא מאחרת לבוא, "כן, נמלים.... כשהייתי ילדה התבוננתי בנמלים, בגלל זה חזרתי בתשובה".

משום מה אנשים תמיד בטוחים שצריך לקרות משהו גדול, לרוב אסון כלשהו, חס ושלום, בכדי שמישהו יחליט לחזור בתשובה. נכון שזה בהחלט טריגר אצל לא מעט אנשים, וגם לזה יש סיבה, שאולי בהמשך אסביר אותה, אבל יש גם לא מעטים שעשו תשובה ממקום אחר לגמרי, ממקום של חקירה פנימית ותהיות על נושאים שברומו של עולם, אך לאו דווקא מתוך משבר נוראי. ככה זה היה אצלי...

כילדה אני זוכרת את עצמי תוהה לא מעט על מהם החיים, תהייה בוגרת משהו לילדה בת 6-7. אני זוכרת את עצמי מתבוננת על נמלים וכל מיני זוחלים למיניהם וחושבת אם הם מודעים לקיומי (לפני או אחרי שמעכתי אותם באכזריות...)... תוהה אם הנמלים מודיעות אחת לשניה "תזהרו, יש פה ענקית אחת והיא זו שמחליטה בשבילנו...". ואם העולם בנוי ככה שהנמלים חיות להן את חייהן ויש אותי, ענקית אחת, שיכולה בשניה לגמור להם את החיים או להזיז אותן למקום אחר, או לחילופין, לתת להם אוכל... אז אולי יש מישהו שהוא גדול ממני שעכשיו מסתכל עלי, ואני סוג של נמלה עבורו והוא יכול לעשות לי את אותם הדברים???

כמי שגדלה והתחנכה בבית לחלוטין אטאיסטי, מעולם לא עלתה בי המחשבה המתבקשת שהמישהו הזה הוא בורא עולם. כילדה פשוט נשארתי עם שאלה פתוחה ללא מענה, כמתבגרת המשכתי לשאול את עצמי את השאלה הזו, באופן חלש יותר (כי מה זה השטויות האלה של ילדים... מישהו שמתבונן בי מלמעלה..?) ובמקום זה העברתי את ימי בלעבור על כל מצווה אפשרית (בעיקר כי מי בכלל הכיר את המצוות. אפילו קידוש לא היה אצלי בבית). את ימי הכיפורים ביליתי לרוב תוך אכילת בשר, חלב ושרצים גם יחד, תוך נסיעה ברכב ושהייה בחוף הבונים, האהוב עלי עד היום וכך זה המשיך עד גיל הבגרות המתקדם.

אחרי הצבא ישר נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה. לא רציתי אז לנסוע לטייל בעולם, באופן לא מודע ידעתי שהזמן הנכון עבורי לעשות זאת יבוא מאוחר יותר. וכשכל החברים שלי שלחו מכתבים מרחבי העולם (כן, כן, זה היה לפני עידן האינטרנט), אני מצאתי את העניין שלי בתאוריות הפסיכולוגיות, כיאה לבחורה מתלבטת ופסיכולוגיסטית שכמותי. אחרי התואר הראשון נסעתי לאוסטרליה וניו-זילנד. 6 חודשים של חופש אמיתי, חוויות מדהימות ונופים מושלמים. בדיוק נפרדתי מחבר שהיה לי 7 שנים וזה היה העיתוי הנכון לפרוק כל עול, להשתגע ולמצות את הרגע (מה שאז חשבתי שהוא האושר המושלם).

אחר-כך חזרתי לארץ ונרשמתי ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית, כי רציתי ללמוד טיפול משפחתי וזוגי (מה שאין בפסיכולוגיה) וגם כי כבר הבנתי שהפסיכולוגיה היא תחום פלצני מדי עבורי, אני מעדיפה להסתכל לאנשים בגובה העיניים ולא להתנשא מעליהם (וההרגשה שקיבלתי בלימודי התואר הראשון וממה שביררתי ושמעתי מחברים שכבר התחילו תואר שני היתה שהפסיכולוגיה, עם כל היופי שבה, לוקה בחסר רציני בנושא הזה).

פרחתי בלימודים, נחשבתי לתלמידה המצטיינת במגמה, הכל הלך לי בקלות (טוב, זה תמיד היה לי בכל מה שקשור בלימודים... מינימום של השקעה, תודה ענקית ליכולת זיכרון מופלאה וציונים בשמיים), הכל היה מצויין על פני השטח – נהנתי בלימודים, יצאתי, ביליתי, הייתי מוקפת חברים, הצלחתי בגדול בכל דבר שבו נגעתי, התקבלתי לעבודה כיועצת ארגונית בחברת היי-טק מצליחה, הרווחתי יפה... לא יכולתי לבקש יותר מזה.

אבל בפנים הספק התחיל לנקר.... לאט לאט, כמעט מבלי שהרגשתי, אולי כדי לא להבהיל אותי, חזרו ועלו שוב אותן שאלות קיומיות, שמקורן בהתבוננות הנמלים שעשיתי כילדה, רק שהפעם הן התחילו להתרחב עוד ועוד, לפלוש לכל חלקה טובה בחיי ולעלות לתודעה שלי יותר ויותר, כשהאיום כבר לא הורגש (גם אם אחר-כך הוא יחזור בצורה הרבה יותר מפחידה).

השאלות שעלו בי כבר לא הניחו לי... למה אני כאן? מה זה העולם הזה בכלל? יש שם מישהו למעלה? הוא שומע אותי? הלו... אתה שומע אותי???? למה נולדתי דווקא למשפחה הזו? למה פגשתי דווקא את האנשים שפגשתי? יש משהו שאני אמורה להבין מכל זה? יש בכלל משמעות לקיום שלי או שאני פה סתם להעביר את הזמן? ואם יש, אז איך אני אמורה לדעת מהי המשמעות הזו ומה אני אמורה לעשות? ואיך אדע שאני עושה את הבחירות הנכונות? ואולי יש איזה ספר הנחיות לכל האנדרלמוסיה הזו? הרי לכל מכשיר שקונים יש חוברת הוראות הפעלה, אז מה איתנו? לדבר הכי מופלא ועם זאת גם מסובך, שנקרא חיים, אין?

וככה השאלות ואני נהיינו סוג של אחד – הן הלכו איתי יחד ללימודים, לעבודה, למסיבות טראנס ולישון. בכל פעם שקרתה איזו חוויה משמעותית הן מייד התייצבו ודרשו ממני תשובות ואני נותרתי אילמת. אז התחלתי לקרוא כל מיני ספרי ניו-אייג' שכאלה, קראתי ולמדתי מכל הבא ליד, החל מבודהיזם וכלה בבאדולינה והתחלתי להסביר לעצמי כל מיני דברים ואפילו התחלתי להאמין בהם ולספר לכל מי שאני מכירה את כל הבולשיט הזה. זה עבד לתקופה מסויימת, ואפילו למדתי רייקי והילינג והתחלתי לטפל והאמנתי שמצאתי את האמת והתשובות והדרך, אבל השאלות לא ויתרו... הן תבעו לדעת למה אני מאמינה לכל מי שמספר שהוא קיבל את המידע הכל-כך חכם הזה בתקשור מאיזו יישות רוחנית, ואיך זה שאם אנחנו יישות של אהבה יש לנו גם רגשות כמו כעס ושנאה וקינאה, ואיך מעלימים אותן, ולמה שמו אותי בחיים מלאי תהפוכות והתמודדויות אם בשביל להיות שלווה ורגועה אני צריכה להתבודד ולעשות מדיטציה 5 שעות ביום ולאכול רק מה שבריא, גם אם הוא חסר טעם לחלוטין...? זה נראה לך הגיוני? הן שאלו אותי??? את, בחורה כל-כך אינטיליגנטית, באמת חושבת שהתשובה ליקום המופלא הזה יכולה להיכנס בספר אחד של 100 עמודים? זהו? כל החוכמה הזו בקריאה של יומיים???

והן צדקו... השאלות... הן לא הרפו ממני עד שבוקר אחד התעוררתי מזיעה, וידעתי. ידעתי כמו שלא ידעתי מעולם, זה היה לי ברור, בלי שום צל של ספק. הוא שם, הוא מעלי, או בעצם בכל מקום ובכל דבר, הוא שומר עלי והוא שולח לי את השאלות והוא נותן לי רמזים והוא מעורר את הנשמה שלי לחפש והוא משהו שבחיים לא אבין או אכיר באמת כי הוא ענק ונשגב מכל דבר כי הוא הוא האחד, הוא הבורא של העולם הזה ואין אחר! לא אמא אדמה ולא אנרגיית הכלל ולא שום שטות אחרת שקראתי עליה בספרים. משם כבר היתה בי אמונה, שעד היום אין לי דרך להסביר איך היא הגיעה אלי או אני אליה, אני רק יכולה לומר כל יום תודה שזה קרה, ועדיין, הדרך מהמקום החדש והמדהים הזה לחזרה בתשובה עוד היתה ארוכה ומתפתלת.

אז יש בורא לעולם, בזה כבר הייתי בטוחה, אבל הבורא הזה שסוף סוף הבחנתי בקיומו לא היה קשור מבחינתי לתורה ומצוות ולכל מה שהעולם הדתי סימל בעיניי, בעיקר כי לא היה לי שמץ של מושג מה זה העולם הזה ומה שידעתי על דתיים היה מעוות. מבחינתי הם היו מיושנים, מסריחים מזיעה, מכוערים עם הלבוש ההזוי שלהם ובאופן כללי אוכלוסיה שנתקעה לפני 200 שנה. לא היה לי ולא רציתי כל קשר אליהם. "אני אישה מאמינה" נהגתי לומר בכל הזדמנות "ברור לי שיש בורא לעולם הזה וברור לי שהוא רוצה שאקשיב לקול הפנימי שלי, שאעשה מה שאני מאמינה שהוא טוב ונכון וזה מה שחשוב, לא כל החיצוניות ההזויה הזו".

וככה, המשכתי לחיות, מלאת אמונה (או לפחות ככה חשבתי אז), אבל בדרך שלי, עד הטיול לסיני. ירדנו לסיני, כמה חברים, לספוג קצת מהרוגע המדהים הזה, לשכב בחושה ולחשוב על כלום (או אולי רק מה אנחנו רוצים לאכול עוד 3 שעות, כדי שיספיקו להכין לנו). כשארזתי את הדברים חיפשתי איזה ספר לקחת איתי. מדפי הספרים העמוסים שלי הכילו עדיין ספרי ניו-אייג' ורוחניות בגרוש או לחילופין ספרי פסיכולוגיה. אף אחד מהם לא היה אופציה. ואז ראיתי אותו בפינה, יושב לו בשקט, כאילו נחבא אל הכלים, אומר לעצמו "בוא נראה אם היא תבחין בי, המאמינה הזו". זה היה ספר שלקחתי כמה שנים לפני כן מאמא שלי, לא ממש ברור מה הוא עשה שם, אבל ראיתי אותו אצלה בבית, כנראה מאחת התקופות שהיא חיפשה את עצמה – מבוא לחכמת הקבלה. הסתכלתי עליו, הוא היה נראה תמים לחלוטין, לא מדי ארוך ולא מדי קצר. דיפדפתי בו וראיתי כל מיני מילים ומושגים לא ברורים כמו עולמות וספירות ואמרתי לעצמי שזה הספר שיורד איתי לסיני.

וככה, דווקא שם, כשכולם מסביבי היו עסוקים בלעשן ג'וינטים, התוודעתי, לראשונה בחיי, לעולם הקבלה, וזה היה מדהים. אמנם לא הבנתי יותר מדי, למרות שזה היה ספר על קבלה ולא של קבלה, כך שהוא היה כתוב בעברית רגילה, אבל משהו תפס אותי. קראתי אותו פעמיים בחמישה ימים שהיינו שם וכשחזרתי הביתה החלטתי ללכת ללמוד קורס מבוא לקבלה באחד המרכזים הידועים, שמפאת חשש לשון הרע לא אזכיר את שמו.

באתי לשעור כל שבוע, בהתחלה זה היה מרתק, עולם חדש, שפה חדשה, אנשים שרוצים עומק ומשמעות. לקח לי זמן להבין שהמקום הזה רק מתיימר ללמד קבלה ובעצם יוצר סוג של כת לצורך בעליו בלבד. פתאום שמתי לב שכולם מדברים אותו דבר, שהם מתייחסים לבחור שלימד אותנו בהערצה עיוורת שכזו, שכל עולם הקבלה העצום הזה, שטרם הכרתי אותו, התמצא אצלם למשהו מאד נקודתי – צריך לתת בכדי לקבל, אז מעכשיו כ"א נותן את כל מה שיש לו למרכז – את שעות הפנאי, את המשכורת... אם המשפחה לא מקבלת את השינוי נוטשים אותה, העולם החיצון הופך להיות האוייב שלכם ואם אתם רוצים ללמוד קבלה אז אתם חייבים להיות כאן במאה אחוז. כשניסיתי לשאול שאלות נתקלתי בתגובות קשות, המורה הודיע לי, קבל עם ועדה, שעד שאני לא יודעת הכל אסור לי לשאול. אבל איך אני אמורה לדעת בלי לשאול...? ולמה אתה נותן לי ולעוד אנשים תחושה כזו קשה? וחשבתי שאסור להלבין פני חברך ברבים...?

הדרך החוצה משם היתה קצרה. זה לא היה המקום שלי (או של אף אחד, ליתר דיוק) וגם אם אני עדיין לא ממש יודעת מה זה קבלה, ברור לי שבמקום הזה מלמדים אולי הרבה דברים, אבל קבלה הוא לא אחד מהם. אז התחלתי לקרוא לבד, כל ספר על קבלה שמצאתי קניתי וכל ספר כזה שקראתי פתח לי עולמות חדשים והדהים אותי, אבל לא לימד אותי ממש קבלה, אלא שוב, לימד אותי על קבלה.

באחד הימים, כשישבתי לי בהפסקת סיגריה בעבודה, התיישבה לידי מישהי שהכרתי ברמת "שלום-שלום". היא היתה ידועה לשימצה בארגון שלנו, סוג של מופרעת, מגאוני המחשבים האלה שנראים ההיפך מאיך שאתה מדמיין לעצמך גאון מחשבים. היא חיפשה אש, נתתי לה ואז היא שאלה אם אפשר להתיישב. מפה לשם התחלנו לדבר ואיכשהו השיחה גלשה לקבלה. התברר שגם היא מגששת בכיוון והיא סיפרה לי בהתלהבות על מרכז רוחני יהודי שהיא הולכת אליו לשמוע הרצאות. אמרתי לא תודה, הספיקה לי זוועה אחת, אבל היא אמרה שזה מקום אחר, מקום עם נשמה, שארגיש מייד כשאכנס. אז הלכתי, מה כבר היה לי להפסיד?

בינגו! זה היה כבר משהו אחר לחלוטין... אמנם עדיין ללמוד יותר על קבלה מאשר קבלה, אבל ללמוד באמת. זה היה מקום רוחני ומיוחד, עם אנשים מקסימים, כולם בעלי תשובה, שהקימו אותו ועבדו ללא רווח, רק בכדי לקרב אנשים. בלי לשפוט, בלי לכפות, בלי נוקשות... פשוט מקום שבו היו הרצאות על נושאים מרתקים, על כל נושא שבעולם בעצם, מנקודת מבט יהודית, לעיתים קבלית, לעיתים ברסלבית (כי זה היה הזרם אליו הם השתייכו|).

בהתחלה הלכתי פעמיים בשבוע, עם בן זוג שהיה לי אז. אח"כ נפרדנו והמשכתי ללכת לבד. עם הזמן מצאתי את עצמי עוברת שם בכל סוף יום, בקיץ גם בחזרה מהים. לאט לאט האנשים שם נהיו סוג של משפחה שלי, ועדיין לא היה בי שום סממן דתי חיצוני. התחלתי לעבוד שם בהתנדבות, לעזור להם, בכל ערב שיכולתי להתפנות. הייתי יושבת שם עד 11 בלילה, מקשיבה להרצאה מרתקת ביהדות, עוזרת לסדר ולסגור את המקום ומשם יורדת לפאב השכונתי, שהיה בדיוק 5 דקות הליכה מהמקום.

ככה התחילו להם החיים המקבילים שלי – מצד אחד שיעורי יהדות ומצד שני פאבים; מצד אחד ערימת ספרי יהדות שקראתי בשקיקה ומצד שני מסיבות טראנס; מצד אחד שלים וצעיפים שכיסו אותי כשהייתי במרכז ומצד שני בגד ים... ועדיין האמנתי שזה אפשרי.

ההחלטה לשמור שבת התקבלה אצלי בבוקר שישי אחד, שנראה תמים כמו כל שישי. אפילו לא ידעתי מה צריך בשביל לשמור שבת. היה לי סידור, בקבוק יין אדום, 2 חלות שקניתי במכולת וכמה ירקות לסעודת שבת. כל-כך פחדתי להתחייב למשהו כזה גדול שבמשך חודשיים אמרתי שאני מנסה לשמור שבת ורק אחרי חצי שנה קניתי לי פלטה חשמלית והתחלתי ממש לבשל סעודות, שלא לדבר על ההסברים שהייתי צריכה פתאום לתת לחברים שהיו רגילים להיפגש איתי בים.

חצי שנה אחרי הכשרתי את המטבח, הגיע אלי הביתה איזה צדיק שזו העבודה שלו, הוצאנו את כל הכלים מהארונות (וברוך השם היו לי המון כלים, בתור בשלנית) והוא התחיל לטבול אותם בשני סירים ענקיים שהביא איתו. אני בתורי התבוננתי בתהליך עד שפתאום התחלתי להרגיש סוג של מחנק בגרון שלאט לאט התפתח לדמעות. התקשרתי מבוהלת לחברה שלי שכבר עשתה תשובה ואמרתי לה שאני יושבת ובוכה כי מכשירים לי את המטבח והיא אמרה לי "תתרגלי נשמה יקרה, ככה זה בתהליך התשובה. כל צעד משמעותי שתעשי הנשמה שלך כל כך תתרגש ותשמח ואת תבכי איתה. את בוכה על כל השנים שלא היית שם, את בוכה מההתרגשות של לחזור לשורשים האמיתיים שלך... את בוכה כי את יודעת שזה נכון וכל העוצמה הזו יוצאת החוצה".

והיא צדקה, בכל פעם שעשיתי עוד איזה צעד משמעותי זה קרה – בפעם הראשונה שבאמת צמתי מתוך הבנה ביום כיפור, בפעם הראשונה שקראתי קריאת שמע שעל המיטה, בפעם הראשונה שהתפללתי שחרית וכמובן בפעם הראשונה שטבלתי במקווה... גם אם לא עשיתי את כל הדברים האלה באופן מדוייק, גם אם לקח לי עוד זמן להבין את המשמעות... הכוונה שבלב, הגעגוע, השימחה הפנימית... הם כולם יצאו בעוצמות שאי אפשר לתאר.

לפעמים הייתי רוקדת לבד בבית אחרי סעודת השבת. שרה לעצמי כל מיני שירים ושומעת, ממש שומעת מוסיקה מבפנים עד שלא יכולתי עוד לשבת ומצאתי את עצמי רוקדת שעות. פעם אחת אחרי תיקון שבועות הייתי בכזה היי שלא נרדמתי אח"כ 48 שעות. כל פעם היה איזה משהו והייתי כל-כך מוארת שבכל מקום אנשים שאלו אותי מה קורה לי ואמרו שקורן ממני כזה אור שלא רואים כל יום. ואני פשוט הייתי חוזרת ואומרת – נמלים – זה הכל... רק תתבוננו בנמלים ותבינו.

מאז חלפו כמה שנים, בדרך הספקתי לעשות עוד דבר או שניים – עזבתי את ההיי-טק, נטשתי את עולם הטיפול האלטרנטיבי, ניהלתי ספא (כן, כן... תוך שאני שומרת שבת...) וגם אותו נטשתי כשהבנתי שזה היה תיקון של להיות שוב בשיא הטומאה, לאסוף ניצוצות ולהמשיך הלאה; הכרתי את הבוס הנוכחי שלי בקבוצת יוזמות, הוכשרתי גם כמאמנת וכמובן – פגשתי את בעלי המדהים.

וכל צעד כזה שעשיתי, כל התקרבות נוספת, כל החלטה אמיצה וכל וויתור, היה כרוך בהתרגשות הזו שסיפרתי לכם עליה, ובו זמנית גם בפחד. פחד אמיתי – מהלא נודע, מהאין חזרה, מהמה יגידו, מהאיך זה ייראה ואיך זה ירגיש ומה יקרה אם אני לא אעמוד בזה... וכל פחד כזה התמוגג לו כל-כך מהר, כמו שקורה בכל פעם שעושים משהו נכון. נקודה. ויש דרך חזרה, היא פשוט לא רלוונטית ולא נכונה, אז היא לא אופציה.

המשפחה קיבלה את השינוי בברכה ואהבה, גם אם לעיתים הדברים נראו להם קצת מוגזמים (כמו למשל כשהתחלתי להביא אוכל שבישלתי בעצמי בבית לחגים וביקשתי כלים חד-פעמיים); החברים התפצלו – האמיתיים, שנשארו איתי והמזוייפים, שהתאיידו עם הזמן (יש לזה הסבר שנקרא שיווי צורה שאולי אסביר כאן בעתיד).

 אבל מה שבעיקר הבנתי זה שאין חצי חצי, אין פרווה בדתיות, כי לכל המצוות וההתנהלות הדתית יש סיבות עמוקות מאד. נכון שיש המון "חארטות" מסביב - יש המצאות והגזמות ודברים לא רלוונטיים ולא נכונים שנובעים מבורות וחוסר הבנה ובעיקר כי לא לומדים את תורת הסוד ולכן לא מבינים את הסיבה והמשמעות ואז עושים סתם וטועים לא פעם.

ועדיין - אין חצי או רבע, אין בכאילו, אין לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אין חצי כיסוי ראש ואין יותר לשבת בפאבים עד אור הבוקר - גם כי זה לא מעניין, אבל בעיקר כי זה לא נכון.

היום אני אישה דתיה לחלוטין, גם אם שונה מאד ממה שאנשים מתארים לעצמם שהם חושבים על אישה דתייה. אני ובעלי חיים מתוך מטרה אחת – התקדשות – שזו מטרה גדולה ונעלה ומאד קשה להשגה. אנחנו לומדים קבלה אצל רב מקובל אמיתי וחיים קבלה, שזה אומר שכל שעות הפנאי, מעבר לעבודה (כן, כן, שנינו עובדים במשרה מלאה) מוקדשים לתלמוד תורה, בין אם בבית בין אם אצל הרב (שבכלל גר ומלמד מרחק שעה נסיעה מאיתנו).

בעלי היקר, שהוא הצדיק הפרטי שלי, הוא מה שנקרא "תלמיד חכם" – איש מבריק, מהיר תפיסה ובעל יכולת ענקית להבין את העולם הקבלי המרתק והמאד לא פשוט. הוא מטפל ועושה טיהורי בית וטיהורי עסק עפ"י הקבלה – ובכך הוא עוזר לאנשים להסיר מעליהם דינים וקשיים ולקבל יותר אור ושפע (רוחני וחומרי) לחיים. הוא עובד בבוקר, חוזר הביתה בערב, נמצא איתי ועם התינוק המקסים שלנו, אחראי על כל לוגיסטיקות ענייני החוץ (קניות, בנקים, וטרינר לכלבה כשצריך ועוד), לומד תורה וקבלה אצל הרב 3 פעמים בשבוע ושאר הימים בבית (שזה אומר לימוד לתוך הלילה), ישן בין 3-5 שעות ושוב קם בבוקר לעבודה.

וככה אנחנו מתנהלים – זוג "דוסים" עם ילד, כלבה, 2 חתולות ועשרה דגים, שגרים במושב, בשקט שלהם. עדיין מתנהלים ועובדים בעולם החילוני, אבל מקדישים את כל חייהם לעבודת השם יתברך.... או כמו שאומר עלינו הרב - "אתם לא קיצוניים, רק פנאטיים".

וכל זה בגלל נמלים...