29 ביולי 2009. צהרים רותחים בקרית חיים מזרחית (מיקומה של תחנת הרכבת; במערבית יותר חם. אבל הלחות לא כמו בעיר אליה מועדות פניי...) ואני עומד על הרציף ("נוסעים יקרים שלום. הרכבת שתכנס לרציף מספר אחת תמשיך ל: לב המפרץ, תחנות חיפה, בנימינה, תחנות ת"א, נמל התעופה בן גוריון, פאתי מודיעין ומודיעין מרכז - תחנה אחרונה לרכבת זו. בתחנה זו עוברות רכבות מהירות. הנוסעים מתבקשים להתרחק משפת הרציף אל מעבר לפס הצהוב") סליחה, על שפת הרציף מעבר לפס הצהוב, בשעה 15:20 ומחכה בקוצר רוח לרכבת אשר תישא אותי בגאון אל העיר הגדולה. תלאביב. כן, תלאביב. אין כאן טעות דפוס. "תלאביב" במילה אחת.

ההגדרה הרשמית של המושג "תלאביב", לפי מילון אבן-שוש-ערן: "סוג של חו"ל. מפחיד. הגדרה כוללנית-הכללתית-אך-לא-גזענית (חלילה) של כל אזור המרכז ובעדא-בעדא חיפה. הערים הנופלות להגדרה: נתניה, חולון, הרצליה, הרצליה פיתוח, בת ים, ר"ג, פ"ת, גבעתיים, כפ"ס, הוד השרון, רמה"ש, רעננה, בני ברק, ראשל"צ, נס ציונה, רחובות, ו... אה, תל אביב יפו". (והיד עוד נטויה. כל עדכון בסגנון ויקיפדיה למושג - יתקבל בברכה. השׂגות יש להעביר ישירות אליי בכל אמצעי אלקטרוני אפשרי הקיים בשוק, לא כולל פייג'ר/ביפר; פשוט אין לי).
תמיד צחקתי על מי שאמר לי שאני עוד אבוא לת"א. מה לי ולעיר הזו?! טוב לי ונחמד לי בקריות.
עכשיו אני אוכל את הכובע. (זה כובע של קאובוי, והוא נשאר לי מהתחפושת של פורים תשמ"ה - אז דמיינו לעצמכם את הטעם ואת הפרצוף שלי לאחר מבחן הטעימה הראשוני...)

עבּוּדי קריאייטיב, ביה"ס לפרסום. לא, אין קשר לעוגיות המלוחות - שָם המדובר בעבאדי.
המים הקרים מהמכונה אשר מילאו את הבקבוקון שהבאתי מבעוד מועד (וכיליתי במהלך הנסיעה המרגשת), החזירו אותי להכרה לאחר 15 הדקות המפרכות (שלאחר מכן יתבררו גם כמפדחות. פרטים בהמשך) מתחנת תל אביב (רווח??!? הכצעקתה?) השלום. לקח כמה שלקח, העיקר למדתי את הלקח: ת"א זה לא פיקניק.
פיקניק, לפי ויקיפדיה, היא ארוחה הנאכלת בחיק הטבע או במקום פתוח (פארק ציבורי) בקרב בני המשפחה או חברים.
נו, מה אמרתי לכם? לא ארוחה ולא טבע (למרות שהמשפחה הקטנה שלי היתה שם בְּרוּחהּ. פרטים בהמשך).

הגעתי לכיתה. מסתבר שאני היחיד מהצפון. לא מפליא במיוחד, לא ריגש אף אחד ולא עצר את תנועת המבקרים בקניון עזריאלי אפילו לשנייה. כולם בקבוצה תלאביביים (ראה הגדרה לעיל). הסתבר שרק לי לוקח רבע שעה ברגל מתחנת הרכבת (עזריאלי זה השלום? ארלוזורוב זה מרכז-סבידור? דברו במושגים ברורים!) עד לפה. אני הולך לאט? אבל דווקא הלכתי הליכה מהירה, רק הרמזורים עם הלחצן ועם הקול המכריז בפאתוס היכן אני נמצא - עיכבו אותי כל חצי דקה (זה בכלל מזיז משהו למערכת הרמזורים או שרק אני עושה מעצמי צחוק ומתייחס לשעשוע הזה? הלו, אני רוצה להיות שייך! למדו אותי את סודות המקום, אנא מכם!). רק הגעתי, וכבר תלאביב מתנכלת לי.

קיבלנו דף נהלים למגמת עיתונות (במגמות אחרות זה שונה? כי אני רואה כאן סוג של מגמתיוּת). להקפיד על הגעה לשיעורים ולא לאחר. יש להודיע אם מגיעים באיחור או לא מגיעים בכלל (וכאן זה לא הכל שחור או לבן, כמו בחומוס צבר). נוכחות חובה ב-85% מהשיעורים. אל תדאגו, אני משקיען.
קיבלנו גם סילבוּס עם שמות הקורסים, תאריכים ושמות המרצים. (לוקח נשימה עמוקה:) שיר זיו, עטרה אופק, איריס אברמוביץ', מאיר גולדברג (פזמונאי ופרסומאי. זוכרים את "ארץ קטנה עם שפם" ואת "כל הזמן שבעולם"? זוכרים את "לימון מוסיף המון" ואת "סוני זה כל השוני"? אז זה זה. כלומר, הם שלו), אורית רונאל, רותם דנון, נעה ידלין, יובל אברמוביץ' (ראש המגמה), זיו לנצ'נר, נורית קנטי, עמית דקל (לכל התוהים ולכבוד מיליארד מיליארד טועים: אין קרבת משפחה ואין פרוטקציה. אז די עם הלחשושים), קרן אוחיון ועוד ועוד. ויהיו גם מרצים אורחים. לא נפרט לעת עתה, כדי לשמור על אווירת המסתורין והמתח ולהקפיד שהספר השביעי והאחרון יצא אחרי הסרט החמישי. 
קיבלנו קופסה מהודרת עם שוקולד, הנראית כאילו המדובר בטבעת נישואין. זה כשר? אין לי מושג. היה לי חבל לפתוח, כל כך יפה. כל אחד אמר בתורו "I Do" והמשכנו בתוכנית האומנותית.

אחרי שקיבלנו כל כך הרבה (סיפרו כמה פעמים כתבתי "קיבלנו" בפסקה הקודמת), הגיע הזמן גם לתת (בועז - שרעבי, לא מעודה - היה מקנא). אז עשינו היכרות קצרצרה וכל אחד בקבוצה סיפר על עצמו. אני ערן מקרית חיים. (שמתי לב להבעת ה"איפה זההה?!" שכיסתה את פרצופי חבריי התלאביביים למגמה. צפונית לחיפה, באזור הקריות. תחנת רכבת אחת לפני קרית מוצקין). בן 32, אחרי הרבה שנים בהייטק (בייייפ! לא היית צריך להגיד את זה. תיכף תבינו למה), החלטתי לנסות לעסוק במה שאני באמת אוהב.

כמו מי אני רוצה להיות? לא חשבתי על זה. אבל באמת שזה לא ממקום של שוִיץ, פשוט אני מקווה להיות קצת שונה, להביא יותר רגש ואכפתיות, ולא מזדהה לחלוטין עם אף אחד כרגע. אבל הכל פתוח, עוד לא מאוחר. ההזדהות עם עיתונאי זה או אחר יכולה להשתנות מחר. זה יתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן קוראים (עיתונים / אתרי חדשות).

ואז כל אחד הציג בתורו את התרגיל הראשון - "המשפחה הקטנה שלי". כולם הריצו סרטוני וידאו ומצגות פאוור-פוינט קופצניות, וחיש מהר גיליתי שאני מתפקד גם כמתקן כונני דיסקים סוררים, דיסק-און-קיים המסרבים להגיב לפקודות המשתמש ורמקולים שהחליטו לשחק אותה צ'ארלי צ'אפלין (כולל אהבה עצמית בילט-אין. לכו תגידו לרמקול "כאשר אהבתי את עצמי באמת"...) או לחילופין חנוך רוזן בימיו הגדולים. אני חושב שהסטארט-אפ שהמצאתי בנקודת הזמן המופלאה ההיא - להפוך את המחשב הנייד אפיים ארצה ולנער עד שה-CD התקוע יוצא - יירשם לעד בספרי טכנאות המחשב For Dummies כ"הוצא מהקשרו" (וזה לא רק ספורט. ואם שאלתם - גם כאן אין קירבה משפחתית, למרות שאני כן חובב אירוויזיונים, מודה באשמה).

כולם הציגו את התרגיל שלהם משהו כמו 3-2 דקות. גג 5 דקות. אני ישבתי שם וקראתי וקראתי וקראתי, עד שהמרצה הנחמדה הבינה עם מי יש לה עסק והחליטה לשים קץ לקריאת המגילה (בכל זאת, היה ערב ט' באב, אבל רצינו לצאת לפני תחילת הצום. ואני צמתי, ד"א). אז השתדלתי לקצר. אחרי שסיימתי, היא שאלה את החבר'ה אם יש להם מה לשאול אותי. הם הביטו בי המומים ולא הבינו מאיפה זה בא להם. נו שוֹין. לא סתם אומרים ש"חשיפה לצפון" סיפקה לצופה טיפול בסוגיות פילוסופיות, הפניות ספרותיות ואזכורים של נושאים סוציולוגיים ופסיכולוגיים. ואני בכלל לא רופא ולא מניו יורק (אבל כן יהודי).

עכשיו אנחנו יודעים יותר אחד על השני. אה, וגם על אבא-אמא-אח-אחות-שכן-עיראקי ;) (כאן רק מי שהיה שם יבין)
חלקנו כמה דחקות והבנו שהולך להיות ממש כיף באחד עשר החודשים הקרובים (אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא - ואין כאן שום רמז).

ואז זה הגיע.
"כמובן, שגם היום תקבלו תרגיל להכין לשבוע הבא. חשבתם שתתחמקו מזה?"

לפתוח פרופיל חדש בקפה? ליצור בלוג נוסף? אבל כבר יש לי...
לא מספיק אני מזל תאומים, עכשיו הם רוצים שאני אוכיח קבל עם ורשת-חברתית-עסקית-מצליחה את פיצול האישיות שלי?
אה, תיק עבודות שלכם... ככה תציגו את עצמכם...
ע-י-ת-ו-נ-א-י-ם.

אחרי התייעצויות רבות עם עמיתים לקפה דה מארקר, עם מומחי יחסי-ציבור, עם אנשי עסקים מפולפלים, עם הוגי דעות מבריקים ועם קספר, הרוח הידידותית - החלטתי לפתוח פרופיל חדש בקפה (הפעם בלי תמונה, בינתיים. גם ככה כל התמונות שיש לי כרגע אינן מעודכנות מאז שהסתפרתי לפני חודש) וליצור בלוג נוסף, שיתחרה עם קודמו ראש בראש ויוכיח בפעם המי-יודע-כמה שטובים השניים מן האחד.

מה שנשאר לי כרגע זה להתלבט האם להוסיף את עצמי לרשימת החברים שלי (כי סך הכל יש לנו לא מעט נושאי שיחה משותפים), האם לשלוח לעצמי ספאמים עם פוסטים שלא נוגעים לי בכלל (אם זה מעניין לי ויש לי זמן - אני מבטיח להכנס! למה, למה בכוח? גם לי חם) והאם לככב ולהגיב בפרגון-לייט לפוסטים של עצמי (זה כבר גובל בגיחוך. הבנאדם מיואש!). רק אל תשכחו שאני רוצה להיות שם.

אבל במקביל (מה שאומר שאף פעם לא נִפָּגש, אני והאני השני???) אני עכשיו גם כאן.
תצטרפו?