יש משהו ביחסים שאנחנו מנסים כל הזמן להבין ולפרק למרכיבים, ולראות מה לא עובד ולמה, אנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן בדיבורים, ניתוחים, הסברים הצטדקויות, לפעמים אנו מנסים לתקן, או ללמד, כשבשלב עמוק יותר אנו מגיעים להקשבה ולפיתוח מערכת היחסים.

אך מה שעומד ברמה הבסיסית והראשונית של היחסים זה משהו הרבה יותר גדול, שאנו שוכחים אותו לפעמים. מה שיושב שם למטה בפרמידה זה האהבה, אהבה במובן המאוד רחב של המילה, וזה אומר עד כמה אני בא אל השני קודם כל עם לב פתוח, רואה את האדם שבו, על כל מה שיש שם (רצונות, מחשבות, פחדים, אהבות, ספקות, רגשות, אמונות, דפוסים וכו') ולא בא עם שיפוטים, האשמות, הנחות ורצון לשנות אותו. רק המרחב הזה שאני באה איתו אל השני יוצר את הקרקע לפתח את כל השאר .

כשאני באה מהמקום הזה אני לא יוצרת אצל השני התנגדות ולכן הוא גם לא צריך להתגונן או להצתדק או לחילופין להתרחק או להתנתק. כשאני באה משם אני כמו כר דשא ענק,  מרחב אמא אדמה, ללא כל שיפוט, ובכך אני מאפשרת לו להיפגש עם זה אצלו, ליצור את המרחב הזה בתוכו. ושם יש סיכוי למשהו אמיתי לעלות. שם אפשר לראות מה מתעורר, איזה רגש עולה, איזה רצון, למה הוא מתגעגע.