"על מה הם כל כך גאים, שהם שונים משאר האוכלוסיה?" תהה אחד הטוקבקים באתר NRG של מעריב (שכנראה מנסה בהיעדר ברירה להתחרות ב-YNET ו-וואלה! עם אישור טוקבקים מזוויעים שראויים לאשפוז או כליאה).

כן, אנחנו גאים להיות מי שאנחנו בדיוק כשם שאנחנו גאים להיות יהודים, שגם שונים מרוב אוכלוסיית העולם, כשם שאנחנו גאים להיות ישראלים שגם כן שונים מאוכלוסיית העולם וכשם שאנחנו גאים להיות בני אדם שאלוהים נתן להם לחיות על כדור הארץ הנפלא שהוא ברא עבורנו. בימים כאלו, כמובן, אין דרך שלא לתהות מדוע בדיוק אנחנו גאים. צודק הטוקבק. על מה הגאווה? על כך שאני חולקת את חיי בארץ הקודש עם אנשים שמזמן שכחו את משמעות המילה "קודש"? שאני חיה בתוך מדינה קטנה, גזענית ואלימה בה נדמה שכולם מתסובבים מלאי זעם עצור ורק מחכים שמישהו ייתן להם תירוץ להתפרץ ולהוציא את כל החרא שבתוכם? 

עזבו לרגע את ההומופוביה. אני מדברת על קבלת האחר. אתמול נאמה מישהי בשדרה, נציגת קהילת הבי-סקסואלים והיא אמרה שהכל קשור אחד לשני. היא אמרה שיש בחברה הישראלית קושי לקבל את האחר ואת השונה. היא אמרה שחברה שמתירה את דמם של פלסטינאים, של עובדים זרים ושל הומואים מתירה את דמה שלה. וזה נכון, יש פה קושי בקבלת השונה. אבל העניין הוא שאין פה "רוב". אין פה שום קונצנזוס (למרות שצביקה הדר בטח יחלוק על דבריי), אין אבטיפוס ישראלי ואת כל מה ששונה ממנו. לו היה, אולי היינו יכולים להימנע מהאלימות הזו.

כלומר, היה פעם באמת ישראלי - מן יאיר לפיד כזה (אני יודעת שזו קלישאה אבל מה לעשות שהיא נכונה). אשכנזי, לבן, משכיל, תל אביבי, ליברל (עלק). אבל מאז ישראל הלכה והתפלגה והתפצלה לחברות ותת-חברות. אנחנו איים שהולכים ומתרחקים זה מזה. יש חרדים, דתיים, מתנחלים, לאומיים, יש הומואים, יש תל אביבים, יש הייטקיסטים, יש ערבים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים, עובדים זרים, צפוניים, קיבוצניקים, מושבניקים ודי אין לי כבר כוח למנות אבל הרשימה הולכת ומתארכת. 

כל קבוצה בתוך עצמה, מכירה רק בחבריה ומנהגיה, מסתכלת מתוך הבועה החוצה אל העולם בחשדנות, בפחד. מנסה לשמור על צעיריה בתוכה, לשכפל עוד ועוד חברים כמותה פן ה"צד השני" ישתלט. חילוניים נחרדים מהמחשבה שילדיהם יחזרו בתשובה. כבר שמעתי על לא מעט הורים שהוציאו את המשפט הבא מפיהם: "עדיף לי כבר שתהיה הומו מאשר שתחזור בתשובה". מזה אמור בדיוק להביע? ההומואים אמורים לומר תודה שהם אהודים רק קצת יותר מחרדים? 

והתקשורת כמובן שמסקרת את חיינו ואמורה לשקף אותנו, שנדמה שאין סיכוי שהיא תוכל לצאת בסדר (שוברים שתיקה VS. המילה האחרונה) גם מטמיעה בתוך השפה, בתוך השיח את הפערים הבלתי נתפסים, את הבידול החברתי. רק אתמול דיווחה איזו כתבת בתכנית של רפי רשף על משפחתה של נועה גולדרינג, שעלתה לקברה. היא אמרה, הכתבת, שהאם ליזה החליטה להזמין את התקשורת לטקס ולחשוף את עצמה כדי ש"ייראו שהיא אמא נורמטיבית ולא חרדית כפי שתיארו אותה בתקשורת". נשבעת, ציטוט אחד לאחד. או שלא שמתם לב מה לא בסדר במשפט? אמא נורמטיבית ולא חרדית? ואחר כך אנחנו מתפלאים שיש התפרעויות בגלל חניונים ואמהות מתעללות. ואחר כך מתפלאים שניסים זאב לא יוצא ואומר "הגזמתי סליחה".

אמא חרדית היא גם, עד כמה שיהיה קשה להאמין, "נורמטיבית" (אם עוד יש דבר כזה). כדי להיות אמא נורמטיבית את לא חייבת לשבת עם אייס קפה בגינת שנקין ולצפות בילדייך נועלי הקרוקס הקטנים משחקים. את לא חייבת להאכיל את בן ה-4 שלך סושי. גם אמא חרדית היא אמא, למרות שהיא הולכת עם כיסוי ראש מוזר כזה. 

פשוט איים שמתרחקים. והסוף, בקצב הזה, יהיה התנערות מוחלטת של כל תת-קבוצה מכור ההיתוך הלאומי. התנערות שהתחילה כבר מבחינה תרבותית ותמשיך מבחינה חוקית. כמה עוד חניונים עד שהחברה החרדית תחליט לשחרר עצמה טוטאלית מכל מחוייבות לחוק הישראלי? כמה עוד פחי אשפה שרופים עד שתקום פה התקוממות רבתי? הלא שמתם לב שירושלים מחולקת כבר מזמן?

כמה שנים/חודשים/שבועות/ימים עד מלחמת האזרחים? זה נראה קרוב, גדול וכואב מתמיד. ללא קשר לזהות הרוצח ממוצ"ש (אם ייתפס בכלל) שהרי לא חשוב מי זה יהיה, הוא יצית מחדש את הכל, יתחיל סיבוב נוסף.

ואנחנו כבר עייפים, מדממים בפינה, תוחבים לפינו מגני שיניים, חלושים ומזיעים. מי שיעמוד אחרון. מי שיעמוד אחרון.