אני שואלת את עצמי, אז למה זה חוזר על עצמו כל הזמן?

אחרי כל כך הרבה מערכות יחסים, כל כך הרבה אנשים וגברים שהכרתי וחלקם גם אהבתי זה קורה שוב כבומרנג. כבר חשבתי שאולי אני גומרת את הקריירה שלי,כמו איתי שכטר ודגלאס דה-סילבה שהסתבכו בפרשיית מין בשוודיה. ושוב שומעים על פיגועי טרור הפעם,על הגאים שבנינו.מבצע "זובור" בגדוד שריון קיבל כותרות בסופ"ש,עוד פדיחה של יחידת העילית של המשטרה כשחשודים תרגלו הפקת סמים במקום קוקאין:עשבים. ממש כמו הסטיקום המצליח של "סיינפלד" שחוזרים עוד פעם לעונה שביעית ובמשך שנים שאלתי את עצמי שאלה שאנשים אף פעם לא הפסיקו לשאול ;מתי יהיה הפרק האחרון ..ואני מבינה שזה לא יקרה.

פתאום כל האמונות שלי עושות תפנית וזה לא בשליטתי. נכון שאני חוטפת זצים של אכזבה בכל פעם שאני מגלה שלמילים שנאמרו לא היה כיסוי, אבל המסקנה המתבקשת נוגעת דווקא לאופיו של אותו אדם, ולא אלי. כי אני בוחרת להמשיך ולדבוק בערכים שלי ולחכות לאותו אחד שגם עומד מאחורי מילותיו.

זה קצת מצחיק כשאני חושבת על זה, אבל אני למשל לא נשבעת אפילו לעצמי כשאני לא בטוחה שאוכל לקיים. מזמן הפסקתי לצאת בהצהרות שאני יודעת שלא אצליח לעמוד בהן. אני מאוד משתדלת לא להגיד דברים סתם, בטח לא למישהו שעלול להיפגע או להתאכזב מדברים אלו. ואם יוצא בכל זאת שאמרתי משהו שלא התממש - אני חושבת שאני מקפידה להשתמש בעוד מילים ולהתנצל.

אפשר לומר שאין לי מילים לתאר מילים, אבל אני בטוחה שכבר הבנתם מה ניסיתי להגיד.

אז אולי תעשו החלטת "דף חדש" ותנו כבוד למילים שלכם.

ככה נראים החיים המונומנטאליים שלי שקבלו תוקף חדש של תובנות על תפיסת החיים לגביי הקיום האנושי..כשהבנתי את זה לבד. גברים הם יצורים של מעשים ולא של מילים. מילים זה קל וזה פשוט וזה זול ולא מחייב, אבל השורה התחתונה היא כזו, והיא אמת שלמדתי על בשרי מספר פעמים כואבות, וזהו כלל בל יעבור: כל מי שרוצה - יעשה. יש כאלה יותר בטוחים יש כאלה שפחות, יש כאלה יותר ישירים ויש פחות, אבל את הניסיון שלהם הם יעשו ואם הם לא עושים אז הם לא רוצים, לא מספיק בכל אופן.

לפני כמה שנים התביישתי להודות קבל עם ועולם שאני רוצה וכבר חושבת קדימה ועל שאר ירקות. הייתי עוטפת את האמת שלי במילים רכות יותר, פחות מאיימות ופחות מסגירות אותי ואת כוונותיי. פחדתי מהתגובה של הצד מולי, מהרתיעה שזה אולי ייצור או מאכזבה. היום המצב שונה לחלוטין, בלי מסכות בלי משחקים..לא מתקשטת בנוצות רוצה לחוות את האמת. זה מרגיש לי כאילו מעולם לא ידעתי איך כותבים את עשרת הדיברות.. בניתי לי תיאוריות קונספירציה ואמרתי לעצמי ,את חייבת לפעול נכון. כדי שבסוף הוא יביס אותך בנוקאאוט. לטעום את "אבק הכוכבים" בטעם של שוקולד איכותי כדי שישרת את סיפוקיי. 

לפעמים אני דואגת מיידי שאולי זה -"Too little, too late"- פחות מדי, מאוחר מדי - אחד המשפטים הכי מעצבנים שאני מכירה. למה בעצם הוא מעצבן כל כך? כי הוא נכון כל כך. האמת היא הכי מעצבנת, במיוחד כשהיא באה לנו מול הפנים . כולנו פוחדים לפחד כולם, דואגים מידיי בגלל שיש דאגות,עסוקים מידיי לחיות בבועת שקר עצמית, הולכים סביב במקום ללכת ישר . מצד אחד, אני מעריכה את הכנות שאנשים מפגינים בנוגע לכוונותיהם. מצד שני, קשה לי עם הזלזול הרב, המודע והמכוון, שפניות מסוג זה מפגינות כלפי הכוונות שלי. לפעמים "השתיקה" הופכת לסוג של משחק כשבאופן מפתיע אני מגלה בה סבלנות רבה ,אי- אפשר להתקיים בלי אפלוליות...הרי ברור שאנחנו חייבים את זה לעצמנו,בשביל הריגוש.

לצערי קורה גם, שלא קורה כלום!

"צעד קדימה שניים אחורה, סקובידו". נכון,כפי הנראה זה המשיך לנוקאאוט טכני שאני מבינה שהשופט קבע שאיני יכולה להמשיך בקרב כי אני פצועה מידיי.

נשארתי מלוכלכת מפיסות אכזבה עצמית ואי ודאות. ממשיכה הלאה, אל הלא נודע, אבל המחשבות הצטרפו. אני לא כזו שמסתפקת בהודעות כתובות רוצה מעשים עם כוונות!

לכן פרצתי בקמפיין מילולי כזה, שינפץ ויעביר לכם מסר, שיעודד "תפתחו את הלב ואת הפה" תפסיקו

לחיות ב-if אחרת זה יהפוך מהר ל-off. תנו לעצמכם ביטוי פשוט לפי טבע הדברים. אולי אני עושה

קצת דה-הומניזציה  במטרה להעניק לנו באופן טבעי מבט אל דרך פשוטה .

הרי, עם מה נישאר? עם זיכרונות חסרי תכלית שלא עשינו מספיק או שבעצם האפקט המטריד ביותר של ההתעדכנות הזאת בחיים שלנו הוא דווקא כאשר מגלים ששום דבר לא השתנה .מעדיפה להרגיש עם מאשר בלי.

עד אז,אני מקווה שמקלחת של הזדהות והבנה תעזור לנקות אותי ממחשבות.

שיט, נגמר לי הסבון!!