קשה להורים לשמוע, כי יש היבטים  ומרכיבים דומים בין שני התחומים, החינוך והאילוף.  אם נתעלם מהקושי שבהקבלה בין בן אנוש לחיה, נוכל ללמוד משהו חינוכי חשוב... נפוץ מאוד לראות התייחסות ”מאנישה” אל חיות. אנשים תופסים  ומפרשים התנהגויות חייתיות כמו היו אנושיות. לכן באילוף וביות חיות מתרחשות טעויות נפוצות, “תקשורתיות” באופיין. חיות הן "אחרות". לכל סוג, מין וזן, פסיכולוגיה משלהן, תרבות ותקשורת שונה. בהקבלה, גם הילד הוא “אחר”. הוא אינו “מבוגר נמוך”, כזה שיכול להבין הכול, אם רק נסביר לו משהו מספיק פעמים, בסבלנות ולאט... גורם חשוב נוסף הוא ההבנה הבסיסית של הגורם ההתפתחותי ,שאינה באה בד”כ לידי ביטוי, אפילו אצל מחנכים ואנשי מקצוע. אותו גורם מתבטא בתהליכי מטמורפוזה של החוויות החושיות, התפיסה, העיבוד הקוגניטיבי וההתנהגות. מכאן נובע הרצון הנפוץ לתקשורת שוויונית, מכבדת, “בגובה העיניים” עם ילדים.  כאילו עלינו לתרגל עם ילדים את כללי החיים הדמוקרטיים, התבוניים, לפיהם נרצה שיחיו בבגרותם. אלה  טעויות שכיחות בשני התחומים.  לכבד את האחר- ויהא זה ילד, בן תרבות אחרת, חיה או בן אנוש, משמעו לנסות וללמוד את עולמו שלו, שפתו שלו, התניותיו והבנותיו שלו. ידע והיכרות את טבעו האמיתי של “האחר”, עשויים להקל, לחבר,ליצור הבנה וקבלה,ולהביא להתפתחות ולשינוי רצוי-  כשאנו המבוגרים האחראים, המעונינים בשינוי כזה. זה בידינו, בחינוך כמו באילוף. חיית מחמד  אשר “יודעת את מקומה”, מפנימה את כללי הלהקה שלה,  ומצייתת להם, תהיה נוחה יותר באחזקה, וממילא אהובה, נינוחה ושמחה יותר. ילד  מחונך וחברתי יקבל תגמולים חברתיים מרובים יותר. האילוף והחינוך נועדו לחברת, להביא לסוציאליזציה, ללמידה של התפקיד המיועד- ילד או בוגר, זכר או נקבה, (תפקיד מגדרי מסורתי), שליט או נשלט.  עבור הכלב, החיברות יהיה  for good, לכל משך חייו; ילד אמור לגדול מן התפקיד ה”ילדי”, וללמוד תפקידים נוספים בכל שלב בחייו. תהליך חינוך  מודע ומותאם לצרכים ולשלבים ההתפתחותיים המשתנים, יסייע לגדל ילד בוטח יותר, שליו, עצמאי, שיגדל להיות בוגר חופשי בנפשו וברוחו, המבטא את עצמו ויכולותיו.  האין זה בדיוק מה שהורים רוצים, עבורם ועבור ילדיהם?  

 בפועל,שכיח מאוד לראות התנהגויות אשר מחנכות, מאלפות ומביאות לתוצאות הפוכות. לדוגמא- מעולם החי- כלבנו מקבל את פנינו כשאנו שבים הביתה. הוא קופץ עלינו, מלקק, נובח, מפגין את שמחתו העצומה. זה מחמיא  ונעים מאוד, ובד”כ אנו מלטפים אותו ומפגינים אישור להמשך התנהגות זו.  ייתכן גם, שציפורניו הארוכות קורעות את בגדינו, או שמשקלו כבד מדי, או שהוא נוהג כך גם באורחינו ובילדינו,  וזה כבר פחות נעים או רצוי לנו.. בכל מקרה, כשאנו מתגמלים את הכלב על התנהגות זו, הנתפסת אצלנו כשמחת פגישה, אנו משמרים ומחזקים דפוס שלילי, שעלול לגרום לנו אי נחת, כעס ונזק בהמשך, שיחזרו  כבומרנג אל הכלב. התוצאה- כלב אומלל ומבולבל.

ההסבר הוא פשוט -לפי הפסיכולוגיה הכלבית הבסיסית, (שכן כלבים חיים בלהקה שלה  מנהיג אחד, האלפא-דוג alfa dog),  הקפיצה, ההתרוממות, מבטאת ערעור על מעמד המנהיג. כלבים החיים במשפחה מבינים מהר  מיהו האלפא-דוג של המשפחה - הבעלים. הם זקוקים לכך, לשמירת המבנה ההיררכי לפיו הם בנויים, ולחיזוק ביטחונם האישי. כשהסדר הזה ברור, הכלב יציית בשמחה.אם ניתן   לו לערער על כך,  נפתח פתח להתנהגויות לא רצויות- החל מקפיצות וכוחנות, ועד לתקיפת ילדי המשפחה. בטבע הסמכות הזו נאכפת באופן חד משמעי. ואצלנו?…באילוף מכוון ומנחה אין  צורך להיות  קשוחים  או אכזרים- די בהרמת הברך שלנו מולו, באופן שלא יאפשר לכלב להישען עלינו כשהוא בגובה הפנים שלנו, כדי שיחזור לעמדה הטבעית שלו. אהבתו אלינו לא תיפגם, רק תתעצם. עבורו אנו מנהיגים, מקור של בטחון, הגנה ושלווה.

 גזירה דומה אך לא שווה לחינוך האנושי- הערעור על הסדר הטבעי של מנהיגות והובלה  על ידי המבוגרים האחראים, וכל מה שאנו קוראים לו “בדיקת גבולות” אצל ילדים. גם זו התנהגות עם הצדקה התפתחותית. הילד גדל ומתפתח,  ובודק כל הזמן את יכולותיו החדשות, מול הנורמות ומסגרות הכללים והחוקים שהוא מכיר. הוא “דוחף גבולות המעטפת המשפחתית”.  יש לאפשר לו תחושת צמיחה והישג, חווית התעצמות, בכך שנרחיב באופן הדרגתי את  הגבולות. אך עלינו גם לשמור שזה  לא יהיה  קל מדי…עליו להתאמן, להתאמץ, לחוות את עצמו מול הקושי, ו”להרוויח” את הישגיו. בדיוק כמו כל אימון שדורש  מאמץ,  מול משקולות או כוח הכובד. “שרירי ההתפתחות” של הילד תלויים וקשורים ב”שרירי ההורות” שלנו. באופן שרק נראה פרדוכסלי. העצמאות, החופש והיכולות  של ילדים  יתפתחו דווקא  תחת סמכות אוהבת  של הורים ומחנכים בטוחים  בעצמם. (בתחילת גיל ההתבגרות משתנים כמובן הכללים, כמו גם הילדים..). הורים המנסים להיראות סמכותיים, אך בפועל הם ספקנים, או מתנגדים לסמכות, ישיגו לרוב תוצאה הפוכה. הילדים ערים וקשובים  לעמדה הפנימית, הראשונית, הרגשית יותר.  הורים לעיתים תכופות אומרים: “הם לא שומעים אותי בכלל”. זו טעות. הילדים שומעים  היטב את הקול הפנימי שלנו,ואת הסתירות בין אמירותינו לבין ההתנהלות שלנו, בין העמדה המוצהרת שלנו, לזו הלא מודעת אפילו לנו.  הם מגיבים  ומצייתים לעמדה הסמויה… כמו לדוגמא, כאשר הורה מאיים בעונש על התנהגות מסוימת. לאחר שזה קורה, ההורה שב ומזהיר- שבפעם הבאה לא יוותר; או שהוא פשוט אומר לילד: אין לי כוח אליך יותר… הילד מבין: זוהי התנהגות מותרת. המילים מיותרות. סמכות ההורה וההקשבה לו ניזוקו.  או- כשהורה שב ושואל ילד צעיר- מה ירצה ללבוש, לאכול, מתי לנסוע הביתה ומה לקנות בסופר..ההורה מחשיב זאת כמתן מקום וכבוד לילד. הילד עלול לחוש שההורה אינו בטוח, אינו יודע, ואינו הדמות שניתן לסמוך עליה  ולחוש מוגנים ובטוחים בקרבתה. תומי, ילדה בת ארבע, היטיבה לבטא זאת- היא אמרה בכעס רב לאמה, ששאלה אותה כמדי יום מה  תרצה ללבוש ומה לאכול- ” את אימא! את לא יודעת להחליט לבד?!”.  זה המקור לתגובות עצבנות וכעס אצל ילדים, דווקא כשאנו קשובים להם ומתייעצים איתם…הילדים אומרים לנו בהתנהגותם- “היו  מובילים!”

גם אם הם מפגינים התנגדות לכאורה, כרגע. בדיוק כמו שאנו, בכל סיטואציה, נדע לאתר מהר את האחד שיודע, משפיע וקובע, וניתן בו אימון בשעת צרה. זהו יצר הישרדותי חשוב. הורים רבים  בזמננו נתקלים בקושי להיות מנהיגים ,מובילים,  בעלי הסמכות. התנהגותם עם הילדים היא דמוקרטית, מכבדת, על פי התבוננותם; אך חסרת החלטיות, לא בטוחה,מהססת- מעמדת התבוננות אחרת.תכופות יש פער בין העמדות  של שני ההורים, מה שיוצר תמונה מורכבת יותר, אך לא בלתי אפשרית. ילדים מפנימים היטב את העמדה הפנימית של כל הורה בנפרד, ואין צורך, גם לא אפשרות, בתיאום כל העמדות. מה שחשוב אלו ה”קווים האדומים” של התא המשפחתי, וההידברות המכבדת בין ההורים. ילדים, בדיוק כמו בעלי חיים,  זקוקים למבוגרים בטוחים, מובילים. כדאי שנטפח את מנהיגותנו- עבורם!