כותרות TheMarker >
    ';

    זכויות הגבר בישראל

    מדינת ישראל נשלטת ע"י דיקטטורה פמיניסטית. ארגוני הנשים שולטים במדינה באופן מוחלט בכל תחומי החיים ומכתיבים כל דבר בכוח, בצנזורה כבדה, סתימת פיות ושטיפות מוח המוניות דרך אמצעי התקשורת.

    ארכיון

    אנטומיה של מאמר אלים

    0 תגובות   יום שני, 3/8/09, 13:58

    אנטומיה של מאמר אלים, מאת גיל רונן  (פורסם באתר 'חדשות מחלקה ראשונה' 19-5-09)

    תגובה למאמר "פמיניסטי" במובן הציני ביותר של המילה, שכל מטרתו היא "תחזוקתו" של ענן שחור ומפחיד בתודעת הציבור בדבר אופיים הנלוז והפגום של הגברים - גב' טל רבינוביץ' - הרי לך "סטוק" של ביקורת

    אודה ולא אבוש - אני חווה מאמרים כמו מאמרה של טל רבינוביץ',
    "צו ההרחקה והזכות הקניינית", כאקט של אלימות. קשה לי לראות אותם על צג המחשב שלי, וכמעט שאיני יכול לקרוא אותם. אף על-פי כן החלטתי שאין מנוס מלהתמודד עם הבריונות הכתובה הזו, כי כמו כל בריונות, היא לא תיעלם עד שלא יתייצב מולה מישהו ויראה שאינו פוחד ממנה.

    כמו כל המאמרים מהסוגה הזו, המאמר מבליע בתוכו הנחות יסוד סמויות מקוממות. אחת הבסיסיות בהנחות האלה היא שנשים אף פעם אינן אלימות - לא כלפי הבעל, לא כלפי החבר, לא כלפי הגרוש, לא כלפי הילדים, לא כלפי החותנת ולא כלפי אף בן או בת משפחה אחר/ת. במאמר כולו, מתחילתו ועד סופו, מניחה הכותבת כמובן מאליו שהמילה "אלימות" מתייחסת לגבר בלבד. מעצם הביטחון שהיא מפגינה בהנחת היסוד הזו, כך נדמה, היא מקווה שהקורא יקבל אותה כנכונה מבלי שישאל יותר מדי שאלות.

    האמת שונה. מחקר אחרי מחקר וסטטיסטיקה אחרי סטטיסטיקה, מאז שמחקרים מעין אלה התחילו להיערך לפני קרוב ל-40 שנה, מראים את אותם הדברים בדיוק:

    א) ברוב מכריע של הזוגות בחברה המערבית - כ-80 אחוזים - אין אלימות פיזית בין בני הזוג אף פעם.
    ב) בזוגות שבהם קיימת אלימות כזו, היא בדרך כלל הדדית באופיה. כלומר, שני בני הזוג נוטלים חלק בתהליך של "צחצוח חרבות", איומים, עלבונות והסלמה של מעשים על גבול האלימות הפיזית - שימוש בשפת גוף מאיימת, אי-שמירת מרחק מינימלי מבן השיח, טריקת דלתות, זריקת חפצים על הרצפה וכדומה - בטרם מתרחשת אלימות של ממש, אם בכלל. מהממוצע של המחקרים עולה, כי חלקן של הנשים בהסלמה הזו גדול במקצת מזה של הגברים, ובכל מקרה אינו פחות ממנו.
    ג) נשים אחראיות ליותר משני שלישים ממקרי ההתעללות הפיזית בילדים, ולשיעור דומה מתוך כלל מקרי ההתעללות, בקטגוריות השונות (הגברים "מובילים" על פני הנשים רק בקטגוריה של הפגיעה המינית בילדים, אך זוהי קטגוריה מצומצמת יחסית, בהשוואה להתעללות פיזית והזנחה, והיא מהווה רק כ-10 אחוזים מכלל מקרי ההתעללות בילדים על-פי הנתונים הרשמיים).
    ד) דפוס הגבר הדיקטטור הביריון והאישה המוכה כרונית קיים, אבל הוא נדיר יחסית.
    ה) חוקרות ועסקניות אחרות מטעם התנועה הפמיניסטית מנהלות קרב עיקש ואלים במטרה להסתיר את מחקרי האמת האלה ולמנוע מהם תיקצוב, משום שבלי מניפולציית היסוד המציירת את הבעל/אב כמתעלל ואת האישה/רעייה כקורבן, התנועה עלולה לאבד את מרבית כוחה.

    מאמר תעמולה פוליטית אנטי-גברי

    התמונה הפסבדו-מחקרית שמייצרות פעילות התנועה הפמיניסטית משמשת אותן ביצירת הרעשה ארטילרית בתקשורת, בבואן לחוקק חוקים שנועדו להקל על נשים להפעיל כוח נגד בעליהן בעת גירושין או בסכסוכים ללא גירושין. מאמרה של הגב' רבינוביץ' שייך לכאורה לקטגוריה זו של פעילות "פמיניסטית", שהפכה כל-כך פופולרית בעשור האחרון, עד שלמאגרי התמונות יש כבר "סטוק" מוכן של איורים המראים נשים בפוזות שונות של סבל ומסכנוּת חסרת-אונים, מול אגרופים גבריים מאיימים. גם מאמרה של הגב' רבינוביץ' מעוטר בויז'ואל שכזה, כמובן.

    כאן המקום לומר, שאיני מכיר את הגב' רבינוביץ'. באתר האישי שלה מופיעה תמונה של אישה חייכנית וסימפטית לכאורה, ובהחלט ייתכן שהיא כזו. כתוב שם שהיא "עוסקת בלימוד משפטים" - אני מנחש שהכוונה לכך שהיא לומדת משפטים ולא מלמדת, אם כי ניתן היה לצפות לניסוח יותר מדויק ממי שכתיבתה אמנותה - "ובכתיבת מאמרים ורשימות בנושאי חברה, נשים, חינוך, אלימות במשפחה ואפילו כדורגל". כמו-כן כתוב כי היא "בוגרת האוניברסיטה העברית (תואר ראשון בחינוך ובהיסטוריה של עם ישראל, תואר שני בחינוך מיוחד), מלמדת אנגלית בתיכון ייחודי בצפון הארץ, מתמחה בהוראת אנגלית לליקויי שמיעה".

    המאמר שלה אינו, איפוא, ניתוח מקצועי של עורך דין או משפטן. המאמר שייך לסוגה אחרת. למיטב הבנתי, זהו מאמר "פמיניסטי" במובן הציני ביותר של המילה הזו, שכל מטרתו היא "תחזוקתו" של ענן שחור ומפחיד בתודעת הציבור בדבר אופיים הנלוז והפגום של הגברים. מדובר בעוד מאמר תעמולה פוליטית אנטי-גברי, ולכן אפשר (ורצוי אפילו) גם להיות משפטנית חובבת, שלא צריכה לעמוד מאחורי דבריה באופן מקצועי, בכדי לכתוב אותם.

    הגב' רבינוביץ' מנתחת את סעיף 2 בחוק למניעת אלימות במשפחה, לפיו ניתן לאסור על אדם המוגדר כאלים "להיכנס לדירת מגוריו, להטריד את בן משפחתו, להימצא בתחום מרחק מסוים מאותה דירה ולפעול בכל דרך המונעת או המקשה על שימוש בנכס המשמש כדין את בן המשפחה הנפגע, אף אם יש לו (לאדם המורחק) זכות כלשהי בנכס".

    ככל הידוע לכותב שורות אלו, החוק הזה משמש - מאז שנחקק ב-1991 - בעיקר ככלי בידיהן של נשים בהליכי גירושין, להרחקת בעליהן מהבית המשותף שלהם. למהלך הזה "יתרונות" רבים במלחמת גירושין. חוץ משימוש באלימות פיזית קשה, אין לך דרך בדוקה יותר לאמלל אדם ולשבור את רצונו להילחם בך מאשר הרחקתו מביתו ומילדיו. ההרחקות מלוות גם בהליך פלילי ולעתים קרובות מאוד במעצר. הן משמשות גם לביזוי הבעל והכתמתו בעיני בית המשפט, ומכניסות אותו מראש לעמדה של נחיתות בדיונים על סידורי ההורות ("משמורת"). הן יוצרות דינמיקה של שבירה וסחיטה, שבדרך-כלל משכנעת אותו מהר מאוד לוותר על זכויותיו, ועל זכויות ילדיו לגדול עם אבא נוכח, מתפקד ומעניק, ולומר תודה שמאפשרים לו לצאת מהגירושין עם תחתוניו לגופו.

    בשביל מה צריך את הפמיניסטיות?

    הכותבת אכן מקדישה כמה פיסקאות לאפשרות שהחוק ינוצל לרעה ומודה שבדרך-כלל מדובר בנשים שמשתמשות בו בכדי לפגוע בגברים חפים מפשע. אולם נדמה שהיא עושה זאת כמס שפתיים בלבד. "הוצאת אדם מביתו לשבוע ימים היא אכן פוגענית ביותר ותוצאתה קשה - הן פיזית והן נפשית", היא מודה, אך קובעת כי "טעויות מסוג זה עדיפות על פני טעויות בהן לא ניתן 'צו הגנה' והאישה המוכה שלא מקבלת הגנה - נפגעת".

    כאן כבר התקדמנו בלי לשים לב מהנחת היסוד המובלעת כי תמיד הגבר הוא האלים להנחה שנייה, כי האישה היא "אישה מוכה". זהו דפוס תעמולה מוכר של הפמיניסטיות: כחלק מהמאמץ הבלתי-פוסק ללבות את אווירת המלחמה והחירום ביחסים בין המינים, אין אצלן בכלל תחום ביניים, אין אפור. כפי שכל חיזור לא רצוי הוא "תקיפה מינית" וכל ליטוף לא רצוי הוא "אונס", גם כל מקרה של אלימות של גבר, גם אם היא קלה ביותר וגם אם לוותה באלימות של האישה, הופך את האישה ל"אישה מוכה." ומי מאבחן אותה ככזו? הפמיניסטיות, כמובן.

    כך, על-ידי יצירתה ותחזוקתה של תודעת מלחמה שקרית, שומרות הפמיניסטיות על הרלוונטיות שלהן מול ציבור הנשים. הרי אם אין מלחמה של ממש בין המינים, ורוב הגברים הם אנשים נורמליים שמחפשים אהבה וחיי משפחה, בשביל מה צריך את הפמיניסטיות?

    לאחר שהודתה כי קיימים מקרים של שימוש לרעה בחוק, אותם היא מקפידה להגדיר כ"טעויות" בלבד, מתקדמת הכותבת אל הפואנטה של המאמר. כאן הכותבת כבר נמצאת בתוך "המים הטריטוריאליים" שלה ודבריה קולחים. "אין במעשה ההרחקה הזמני מהבית משום שלילת הקניין מהגבר האלים" היא כותבת, "ואין בדבר משום נטילת זכות קניינית הלכה למעשה, שהרי הקניין של מבצע העבירה, קרי, ביתו של הגבר האלים - נשאר שלו ותחת בעלותו, בעוד רק הזכות להתגורר בבית נשללת מהגבר האלים ואף זאת לזמן קצוב בלבד".

    זהו משפט אחד, ושלוש פעמים נתקלנו בו בביטוי "גבר אלים". במשפט הבא הצירוף מופיע שוב. רק בפיסקה הבאה משתמשת הכותבת בביטוי הנייטרלי "אדם אלים". מדוע? לאלוהי התעמולה פתרונות. ברור שמי שקורא את המשפט אמור לדמיין מול עיניו "גבר אלים" כרונית ו"אישה מוכה" כרונית. שום אפשרות אחרת לא תיתכן - לא פרובוקציה ("קינטור" בלשון משפטית) על-ידי האישה ולא מעידה חד-פעמית, לא אלימות הדדית, גם לא המצב השכיח של מילה שלו מול מילה שלה, בו אי-אפשר לדעת מי דובר אמת.

    לכאורה, חשוב במיוחד לכותבת לנופף בדימוי "הגבר האלים" דווקא כשהיא מגיעה לפואנטה של המאמר, שהיא הצדקת הרחקתם הסיטונאית של גברים מהבתים של עצמם באמצעות נשק תלונות הכזב. זוהי טקטיקה זהה לזו שבה משתמשים חלק מעורכי הדין של נשים מתגרשות: האלימות-כביכול של הבעל מודגשת ומוקצנת בעת שמנסים להרחיקו מהבית, בכדי ליצור יתרון קבוע ומכריע לאישה בדיונים על הרכוש, משמורת הילדים ובכלל. לא פעם קורה, אגב, שמהרגע שהמטרה הזו הושגה והבעל הורחק, חדלה האישה לצייר את הבעל כאלים ואף מתארת אותו כבעל טוב ואב מסור, אם הדבר משרת את מטרותיה.

    גבר-מפלצת

    הגב' רבינוביץ' מיתממת ומסבירה כי "רק" הזכות להתגורר בבית נשללת מהבעל המורחק "ואף זאת לזמן קצוב בלבד", אותו הגדירה מוקדם יותר בשרירותיות כ"שבוע ימים". ואולם כדאי להזכיר כי צווי הרחקה ניתנים גם לפרקי זמן ארוכים הרבה יותר. חשוב לציין כי השבוע אליו מתייחסת רבינוביץ' הוא פרק הזמן, שניתן להרחיק איש מביתו בישראל רק על סמך תלונה של האישה הניתנת במעמד צד אחד, וללא כל אפשרות שלו להגיב ולהתגונן. גם אם בית המשפט מחזיר אחר כך את האיש לביתו, הרי שבינתיים חווה השפלה קשה, פגיעה קשה במעמדו, וייתכן שהעביר גם חלק מהשבוע הזה בבית המעצר. ברור ששום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה בחייו של האיש הזה ובחיי ילדיו.

    יש מקום גם לשאול את הגב' רבינוביץ', שמצדיקה גירוש אנשים מבתיהם לשבוע ימים: נניח לרגע שאישה נקטה אלימות כלפי הילדה שלה - האם גם אז הייתה דורשת את הרחקתה? ונניח שלא נקטה אלימות, אבל הבעל שלה התלונן שנקטה אלימות, בכדי להוציאה מהבית בסכסוך גירושין, והמערכת כולה שיתפה עמו פעולה - האם גם אז הייתה טוענת שמדובר ב"טעות" של המערכת, ובפגיעה סבירה באותה "אמא אלימה"?

    הגב' רבינוביץ' מוסיפה ומסבירה כי "מן המפורסמות הוא שאין הגבר האלים נוהג להכות את אשתו בפרהסיה; הוא לא יכה אותה במקום עבודתה, במרכז העיר, או בקניון המסחרי. הוא יכה אותה ויאנוס אותה בתוך כתלי הבית הפרטי, באין רואה".

    והופ! הנה כבר הגענו לאונס. כך, בלי שום הוכחה מחקרית או אחרת, אנו אמורים להשתכנע, כי כאשר אישה מצליחה להוציא נגד בעלה צו הרחקה (צווים הניתנים בהליך עם "נטל הוכחה קל בלבד" כדברי הכותבת עצמה), וכן כי זולת מקרים של תלונות שווא מוכחות, שבהם "רשאי" בית המשפט להטיל קנס כספי על העבריינית - הרי שבהכרח מדובר ב"אישה מוכה" וב"גבר אלים" שהוא גם "אנס". הכותבת מפליגה הלאה בספינת הקרב שלה וקובעת כי "בדרך כלל הגבר האלים (...) גם מתחמק מלקיים את חובת הפרנסה הקיימת לגביו", ואילו "האישה המוכה צריכה להתמודד עם מאבקים נוספים הכרוכים בזירה הזרה לה כל כך - הלא היא הזירה המשפטית, שאפילו שפתה - [השפה המשפטית] - לא מובנת לה".

    הנה התקדמנו עוד צעד: כעת הגבר הוא לא רק אלים ואנס, הוא גם אב חסר לב וקמצן, שלא מוכן לשלם מזונות, למרות שהוא יכול (במזונות, כמו בטירונות, אין "לא יכול", יש רק "לא רוצה"). האישה, מצידה, לא מבינה שום דבר במשפטים, טוענת תלמידת המשפטים רבינוביץ'. ומנין הביטחון של הכותבת, כי אישה לא יכולה להבין במשפטים וגבר בהכרח כן מבין במשפטים?

    לשמחתנו אנו מתקרבים כבר לסוף המאמר המלומד. הכותבת מונה גם "מגבלות לוגיסטיות" של האישה, כמו "הגעה לבית המשפט, או לעורך דין", בין הצרות שיש להתחשב בהן - כלומר, לאישה המתגרשת אין מכונית, או שאין לה רישיון, או שהיא לא יודעת לנהוג (מן הסתם גם אם יש לה כל אלה, אינה מסוגלת להחנות את המכונית ברוורס...). יש לה קושי להשיג עורך דין - וזאת למרות שנשים מקבלות סיוע משפטי חינם על חשבון המדינה ואילו גברים מתקשים לקבלו, בין היתר משום שמזונות (אלה המתקבלים ואלה המשולמים) לא נכללים בתחשיב הזכאות לסיוע.

    בנוסף קובעת הכותבת כי "יש לקחת בחשבון גם מגבלות 'מנטאליות'" של הנשים - אמירה שאילו גבר היה אומר אותה, היה מוקע כ"שוביניסט" חזירי במיוחד. אם הכותבת טוענת שהאישה המוכה היא בדרך-כלל בת למעמד סוציו-אקונומי נמוך, הרי שהיא סותרת את הטיעון הפמיניסטי הקלאסי, כי אלימות נגד נשים היא מחלה כלל-חברתית הרווחת בכל המעמדות. כמו-כן עולה התהייה - אם האישה באה מרקע שכזה, מי אמר שגם הבעל לא בא מחאותו רקע בדיוק, וסובל מאותן מגבלות?

    בכנות אומר לכם: היה לי קשה לצלוח את המאמר הזה מתחילתו ועד סופו, כי הוא ועוד אלפים כדוגמתו שנכתבו לאורך השנים מציירים אותי ואת בני מיני כמפלצות, ואת בנות המין היפה כחסרות ישע. עשרות אלפי גברים נושלו מזכויותיהם היסודיות ביותר בגלל מאמרים כאלה, ומאות אלפי ילדים איבדו את הקשר עם אביהם. לדעתי, הגיע הזמן שעורכי התוכן באתרי האינטרנט השונים ישקלו להוציא "צו הרחקה" תודעתי למאמרים אלימים שכאלה ושנבקש מהם לשמור מרחק מצגי המחשב שלנו.

    נוצר: 19/05/2009 | עודכן: 20/05/2009

    קישורים בנושא:

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      jack_nukem
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין