אני כותבת את הפוסט הזה חצי רדומה. אולי אפילו נוטה לחולמנית פלוס. עייפה בטירוף. כמו תינוקת שהניקו אותה 5 שעות רצוף והיא חייבת, אבל חייבת לבכות קצת וללכת לישון. אני חייבת לציין שעולה בראשי כעת, שאלת השאלות: "להיות או לא להיות"? טוב, תלוי איפה אני נמצאת.

אם זה כאן, אז לא להיות. בא לי להיות שם. אבל כשאני חוזרת, אז גם שם לא ממש בא להיות. מן תקופת עוגיפלצת כזו של "אני שם", "אני פה" ואם אני פה, אז גם אתה פה ולא שם, ואם אני שם אז גם אתה שם ולא פה.

מבלבל, אה? גם אותי. פעם, להיות פה, היה הדבר היחיד שידעתי. פה זה פה ואין משהו אחר.

כשהגעתי לשם, לדירה שלי, הבנתי שטוב לי שם יותר. במרכז הארץ.

הלא להיות, שזה אומר לא לחיות באיזור הצפון, בקריות - כבר הפך למשהו מובנה, ברור, יציב, מציאותי. אז להיות או לא להיות?

תלוי מה בא לי להיות. פשוט בא לי להיות אני. פה, שם, זה באמת לא משנה.

אבל כשאני מגיעה לצפון, משהו משתבש, הסינכרון נמוג, האמת מתנפצת, הכאב מהעבר שב לו במנות קטנות יותר מפעם, אך קיים. הרצון לחזור לעיר הגדולה כבר הולם בי מהרגע בו ראיתי את השלט "ברוכים הבאים לחיפה". הנפש פוגשת בשדים הקטנים, כמו שחקן החוזר לתפקיד אותו שיחק אלפי פעמים. משהו שם בבסיס מתפרץ. הכל צף. נוחות מטרידה. אפרוריות יצירתית. אז להיות פה, או להיות שם, או לא להיות בכלל?

 להיות, רק איפה שבא לי להיות באמת. אבל העבר הזועק הזה, לא סתם זועק כל פעם מחדש.

הוא כנראה מאותת לי משהו. מבהיר לי שהוא שם, כי אני שם, ולעולם אהיה גם אני של היום וגם אני של העבר.

טוב, אני שחוטה מעייפות.

הלכתי להיות במיטה קצת. רק בחלומות לעת עתה...

עד כאן, אחד הפוסטים ההזויים שלי.

תודה ולילה ענוג.