| מפליא לאילו תובנות ניתן להגיע בעקבות פקק בכביש. היום נסענו עם הילדים לירושלים. בדרכינו שמעתי בגלגל"צ כי יש פקק של 40 דקות בכביש מס' 1 ולכן בחרתי ליסוע דרך 443. בדרכינו חלפנו על פני מודיעין והמשכנו לעלות בהר לעבר הבירה. והנה כמה דקות אחרי שחלפנו על פני מודיעין, הבן שלי פולט מאחור: "היי, אבא, הנה עוד עיר כמו מודיעין". הסתכלתי מופתע לשמאל הדרך ולפני הציצו פאתיה המערביים של רמאללה. כן, רמאללה. האינסטינקט הראשון שלי היה לומר לו. זו רמאללה, היא לא כמו מודיעין. אלו ערבים פלסטינאים. חשבתי להסביר לו על ההבדל התהומי שביננו. על כך שהם תומכים בטרור ורוצים להעיף את כולנו לים - אבל שתקתי. לא אמרתי כלום. רק התחלתי לחשוב. היי, הנה עוד עיר כמו מודיעין. גם שם גרים אנשים שרוצים לחיות את חייהם הפשוטים. אנשים שרוצים לאהוב ולגדל את הילדים שלהם. אנשים שאוהבים את השכנים שלהם, השכונה שלהם והעיר שלהם. אנשים שנהנים מהנוף שנשקף להם מחלון הבית. אנשים שרוצים לברוח לכמה שבועות לטיול רגוע בחו"ל. שלא סובלים את הבוס מהעבודה. שמנסים לעזור עם הכביסה ועם הילדים. אנשים שאוהבים את הארץ שבה נולדו ומתים שיהיה בה סוף-סוף שקט. אנשים שאוהבים את הדת שלהם, אבל די מפחדים מהקיצונים שרוצים להפוך אותנו לאיראן. אנשים כמונו. גם בבית-האגודה הישן היו במוצאי שבת אנשים כמונו. אנשים שרוצים בדיוק אותם דברים. עכשיו יש פחות שני אנשים. שני אנשים כמונו... |