אז עבר לילה ולי נמאס, וביום א, כלומר אתמול פניתי לרופאה המשפחתית - הצליחו לשבץ אותי על תנאי בסוף היום מה הבעיה? מדברת היא וראשה מרוכז במסך המחשב, ממשיכה לטקטק את האבחנה הקודמת שלה. הייתי טיפה סבלני, אבל מצד שני לא הייתי מוכן לדבר עם מישהו על עיניין כל כך רגיש כשהוא לא מרוכז בי במאת האחוזים.
"כן!" אני שותק. "אתה יכול לדבר" חולפות עוד שתי דקות.
"הבאת כרטיס" אני עונה "כן", אבל היא עדין לא לוקחת, ממשיכה לתקתק במרץ. בסוף שנינו מתייאשים ומביטים אחד על השני במבט מבין.
היא מזהה אותי, ועיניה גדלות תחת המשקפיים במבט מופתע. לפני חודש היא הופתעה לראות את הביצים שלי מונחות בכף ידה, שעה שביקשה שאוריד את המכנסים לבדיקת שריר הירך. אני לתומי חשבתי שהורדת המכנס מלווה עם הורדת התחתון והורדתי. אז הורדתי לה את התחתונים מול המשקפיים בשעה שלבשה כפפות גומי. היא לא אמרה כלום, בדקה תחת הביצים, ולחשה לי בעדינות, שלא הייתי צריך להוריד תחתונים, אבל זה בסדר... בעצם הכל בסדר, סתם דלקת בשריר שתעבור תוך תוך שבוע. אני קצת הסמקתי, בסה"כ הכל באשמתה, מאז הפעם הקודמת לפני שנתיים, שהייתי צריך לקבל זריקה בישבן... היא הייתה אז יותר צעירה, מלאת מרץ, וכששכבתי על המיטה עם ישבן מכווץ, היא אמרה לי לשחרר את השרירים ומשכה לי את התחתון למטה. אז היא הייתה נלהבת, והזריקה כאבה.
אז ככה, מול עיניה בצבע כחול רוסי ( יש כזה צבע ), בטח חלפו שתי ביצים תלויות, מתנדנדות. עתה, היא בטח נזכרת. אני בסבלנות נותן לה כמה שניות להתאושש. היא מחליקה באיטיות את הכרטיס ופרטי מזנקים על המסך. "יונתן, מה אני יכולה לעשות למענך" אומרת היא ומלקקת את שפתיה. אני מביט בשרשרת הזהב עם מגן דוד, וחושב שרק עולים חדשים עדין יכולים לענוד דבר כזה, אבל אז אני נזכר שהמדליון מקפץ מעל חזה רוסי ( יש דבר כזה חזה רוסי) שכבר ראיתי לפני ארבע שנים - מכאן שהיא מינימום חמש שנים בארץ, אם ניקח בחשבון שעברה מסלול מקוצר לרישיון בארץ. אז אני נותן מבט קצרצר בחזה המבהיק בלבן עם אדמומיות קלה באמצע, ומישיר מבטי בעיניה. "אני בבעיה רצינית מאוד, של לחץ נפשי" "אההמ" "אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל אני חש שיש נתק בתוכי" אני אומר ביאוש. "אמממ" היא שוב עונה ונשענת לאחור. אני מעריך את גילה בלא יותר מ 32, רק לא מסתדר לי השיער הלבן השזור בשערות השטיני שלה. בכל מקרה, אני לא נותן לעיניין השיער והזדקרות החזה מקדימה להפריע לי ואני ממשיך. "אני מרגיש שקשה לי להתרכז, ושכאילו אני חצוי לשניים, כזה, את מבינה?" "אהממ" והיא מורידה את המשקפיים. "יש לי המון הרהורים בעניין הזה והראש שלי מבולגן. קשה לי להתארגן, כן?" "אהממ.." " אז, המצב מגיע לכך שקשה לי לדבר את עצמי ולשכנע שכדי לעשות משהו בחיי האומללים" היא קמה לשטוף ידיה לפתע " מה בדיוק אומלל בחייך? ", היא שוטפת במהירות, ומסלקת משהו מהמשקפיים שבידיה, תחת זרם המים. אני שם לב שהיא בסנדלים לבנים, תחת מכנס צבע בז' מחוייט תחת החלוק הלבן. "יש לי בעיה שאני חוזר על אותם דברים כל הזמן, מתמכר לכל מיני דברים, ולא מצליח לצאת מהשגרה הכפויה הזאת" " אתה משתמש בסמים?" "מה פתאום" היא עדין עומדת ומנגבת את מישקפיה בטישו. משום אני מרגיש אשם למראה עיניה הגדולות המציצות בי באשמה. "אז למה התמכרת?" "כל מיני דברים, כמו סדרת טלוויזיה בלילה שאני נרדם מולה, אינטרנט, ועוד כמה דברים..." היא מחייכת, "אתה מזכיר לי את הילד שלי" והיא מצביעה באצבע ארוכה על תמונה שעומדת ליד המחשב. "זה לא הכל אני אומר באיום." מבטה מתאמץ שלא לחייך והיא אומרת "כן" ארוך כזה, ועיניה נפערות בתדהמה מעושה, כשהיא נשענת קדימה ומפתח החלוק משתלשל המדליון, מעל חזיה בצבע שנהב. "לעזאזל", כל מה שמטריד אותי באותו רגע, זה איפה החולצה שלה? האם אין חולצה תחת החלוק? העיניין כל כך מקפיץ לי את התודעה למקום אחר ואני פולט " סקס!" הסמקתי לבושתי ולשטות שאמרתי, וניסיתי לתקן " כן, התמכרתי גם לסקס." היא מביטה בי בהפתעה, ואני דופק לעצמי בראש במחשבה שזה היה הדבר הכי דיבילי להגיד. רציתי להגיד סליחה, והתכוונתי לדיכאון בליל, ושאני לא מבין מה קורה לי. "אתה רוצה שאני אשלח אותך לסקסולוג?" היא שואלת, ואני כמעט קופץ מהכסא בבהלה. "לא! לא! זה לא כל כך חמור כמו שזה נראה" "אז למה אמרת סקס?" אני שוב מציץ במפתח החלוק אבל, פתאום יד נכנסת לתמונה, וסוגרת בפחד את החלוק. אני מרים עיני ונתקל בעיניה המאשימות בגלוי. עכשיו אני יודע שאני סוטה, וכנראה שיעבירו אותי לרופא השמן בחדר הסמוך. שנינו שותקים, ואני אוזר אומץ " תראי אני כל הזמן חושב על סקס. אין לי שליטה בעיניים או במחשבות... זה לא קורה לך לפעמים?" היא מסמיקה, ואני רואה את ידיה משחררות את החלוק, והיא מתקרבת לשולחן להביט בי בעיניה הגדולות והכחולות. עתה אני רואה שהכחול מתערבב בירוק סביב האישון. "כמו עכשיו?" "מה כמו עכשיו?" "כמו שהסתכלת עכשיו?" "כן" היא מביטה בי עמוקות, ואני משפיל מטה את עיני מעפעף בביישנות ( אינני רוצה לעבור לרופא השמן ) "תשמע, זה לגמרי נורמלי. אתה רק צריך לא להגזים." היא אומרת והיא רותחת באדמומיות סביב הצוואר. "זאת בדיוק הנקודה, שאני לא יכול להימנע ממחשבות על העיניין של החזה שלך, ואם את לובשת חולצה או לא?" שוב ידיה מזנקות, אבל כנראה שהיא התעשתה בשניה ואחזה במסעדי הכסא. "ברור שאני לובשת חולצה" "לא ראיתי בגלל החלוק. סליחה!" משום מה לא האמנתי לה ועיני הסגירו זאת. היא הזדקפה ופתחה את החלוק והראתה לי את החולצה הלבנה המתוחה על חצי חזה בלי כותפות. ואני מציץ בחיטובי השד הכלוא בפלא הזה של החזיות התומכות ואינן נראות. החזה העגלגל מונח מעל בטן חטובה המשתפלת עד המכנס החגור בחגורת חבלים מבולבלת. עתה היא כבר לא סמוקה. היא מתיישבת על הכסא בנפילה חופשית, כשהחזה מקפץ מול עיני. "אתה רואה?" "כן, אני רואה, וזאת גם הבעיה" אני אומר ושוכח מעיניה רק מרוכז במדליון המנצנץ מולי. ידיה ממוללות את המשקפים בעצבנות, והיא מנסה להרגע מהשיחה שהביכה אותה. אותו רגע שהיא מעסה את ידיות המשקפים, אני נזכר ברגע שעיסתה את השריר בירכי. היא ראתה את מבטי ושאלה" עכשיו על מה חשבת?" הסמקתי לגמרי, ולא עניתי - אוי לי. היא עוד עלולה לחשוב שאני מרמז למשהו. ההסמקה שלי גורמת לה לחרדה קלה וחיוך ההקלה של מקודם מתחלף בנשיכה עצבנית של השפה התחתונה. "על מה חשבת?" הצריד קולה... יש לי הרגשה שהיא לא רוצה לשמוע את ההמשך, גם אני לא רוצה להמשיך, אבל אני חייב לקבל ממנה עזרה. "חשבתי על היום בו בדקת לי את שריר הירך שנתפס. כלומר זאת האסוציצייה שעברה בראש שראיתי אותך משחקת במשקפיים" היא משחקת אותה לא זוכרת ועושה טעות "מה זה היה?" "זה זה פעם הקודמת כשהורדתי את התחתונים כאן" "זאת הייתה בדיקת השריר בלבד" אמרה היא ושום התפעם לו הוריד בצווארה הדק. "אבל לא יכולתי להימנע מלחשוב על ידך המטיילת לי שם" אני מרגיש שהיא הולכת לאבד עשתונות, וגם אני מרגיש שהשיחה הזאת המריאה למקום מזורגג, שאף אחד לא יוכל להחזירה לקרקע. אני משתתק, ומשתדל לא להביט עליה. דקה חולפת והיא מביטה בי. היא מציצה בשעון, ואז קמה במהירות מציצה החוצה למסדרון. היא חוזרת ומתיישבת במקומה "היה איתך עוד מישהו?" והיא מרכיבה את משקפיה. "לא!" היא מתחילה לתקתק את פירטי הפרשה. ואני מציץ בחזה המתנדנד בקצב ההכתבה. היא שמה לב לעובדה, ומסיטה שוב את החלוק למקומו. "מתי זה התחיל?" היא שואלת לפתע. "אממ.. אני חושב שלפני חצי שנה, שנה ..." היא חוזרת על מה שכתוב "התלוננות על חוסר מנוחה מלפני שנה" "היו לך מקרים נוספים בעבר?" "לא זוכר?" אני שוב נועץ עיניים במדליון. "את חושבת שזאת בעיה?" אני שואל בפקפוק. היא מתיישרת מולי, כשהיא משתדלת להניח את ידה מול החזה המתנשף "תראה, התיאורים שלך נשמעים לי תיאורים טבעיים רגילים, אבל אם זה מפריע לך, אני חייבת לבדוק. אני אתן לך הפניה למומחה, ואם תרגיש צורך תפנה אליו" "עכשיו בוא נבדוק לך לחץ דם" היא שולפת את המכשירים אבל אז נזכרת במשהו, מסדרת את שיערה ומביטה בי : "זה לא קשור לבעיה שלך. זה עיניין שכל מי שמעל גיל 30 המגיע אלי אני עושה בדיקה" אני בהשלמה "אההה" אני מניח את היד לפניה על השולחן לכיוון החזה שלה. היא רואה את המצב, ומיד ניגשת הצידה כדי שלא אחשוב על החזה שלה. היא מתיישבת על כסא קטן, ומתחילה לנפח את היד. עם הפמפומים אני רואה את החזה הרוסי העדין נרעד כמו שני כדורי גלידה לפני נפילה. "תהיה רגוע" היא אומרת ומשחררת את השסתום. "אני רגוע" אני אומר, ומנסה לא לחשוב עליה. שוב היא מנפחת את הבלון סביב ידי, ואני רואה את החזה מול העיניים. אני שומע אותה מתנשפת בזעם " על מה אתה חושב?" "על החזה שלך" היא משתתקת, ומשחררת את הבלון. "אני מצטער אבל אני משתולל במוח, הכל מתערבב אצלי עכשיו בראש" היא מוצצת את שפתיה המרוחות באודם פנימה בחצי עווית הדומה לנשיכה, ואז הן נשמטות בפה פעור קלות. ידיה מושכות את הבלון מתחת ידי. "על מה אתה חושב?" היא אומרת בקול מוזר ורועד. "את לא רוצה לדעת" היא מציצה בי בחטף ובהצלפה - כאילו אומרת תזהר! אבל משהו מעורפל בעיניים. היא מסדרת את הקופסה עם המכשירים, וצועדת חצי צעד ונשענת על השולחן כשגבה אלי "ספר לי!" אומרת בהשלמה של רופא מיואש. אני לא יודע למה היא מבקשת לשמוע. כל העיניין חורג מכל הפרופורציות. אני מת להסתלק משם ולברוח. "אמרת שהעיניין טבעי לגמרי, אני מעדיף לא לפרט" "מה חשבת כשמדדתי לך לחץ דם? המדידה הייתה לא נורמלית"אני שם את ידי ביאוש מול עיני משפשף את עיני מתוסכל מהמצב. "תשמעי, חשבתי על החזה שלך. הוא יפה מאוד, את סקסית בטירוף , וחשתי צורך לאחוז בחזה." היא הסתכלה בהפתעה. "את לא מאמינה לי?" "מאמינה שחשבת עליו, רק מופתעת מעצם התגובה החזקה" היא מסתובבת ונשענת על מיטת הבדיקות. ידיה נשענות לאחור, והחזה מתכנס פנימה כשבטנה מתכווצת. ראשה נופל קלות קדימה כששיערה החלק המגוהץ, נופל ומכסה את עיניה. מבין השערות אני רואה את עיניה הרוסיות מביטות בי בסימן שאלה. היא נמצאת בדיוק בפוזת הזמנה.אותו רגע אני מרגיש התעוררות במיכנסי - משהו עומד להתפקע שם. אם היא הייתה מודדת לי עכשיו את הלחץ מייד הייתה מזמינה אמבולנס. אני מייד מדמיין איך אני ניגש ומסלק ממנה את מכנסי החאקי המטופשים האלה. מושך את החולצה והחזיה לכיוון הבטן, מרים לה רגל על המיטה ונועץ אותה בעמידה. אני פונה לדלת רואה את המפתח. הדלת נפתחת ואני הולך כשמכנסי תפוחים. בסה"כ בשביל מה לסכן את עצמי - עוד מחר היא יכולה להעביר אותי לרופא השמן - זה שאוהב לדחוף אצבעות לתחת. במשרד הקבלה המזכירה מסתכלת אדישה על מיכנסי, ואני מקלל את עצמי שלא הצלחתי להסביר מה בדיוק הבעיה. |