גלוּיוֹת, מוואדי-עארה

 יולי 2009 

התפרסם במקומון "ידיעות הקיבוץ" של רשת ידיעות ב-24 ביולי 2009.

קישור ל- mynet של y-net

בדרך כלל זה ככה, באישון לילה. בשלב ראשון ומהיר האזור שמיוּעד להריסה מוצף בכוחות משטרה ואבטחה, ואז מגיעים הדחפורים  

בשבת שעברה ביקרתי בגלריה לאמנות מודרנית באום אלפחם, לשיח גלריה סביב התערוכה "29 ק"מ". 29 ק"מ הוא אורך הצלע של ריבוע גיאוגרפי באזור צפון השומרון, שבתוכו יכולים הפלסטינים לנוע ללא הגבלה או עצירה כלשהי מצד כוחות צה"ל. העבודות מצוינות והדיון היה מעניין, אבל שאלה אחת לא הרפתה ממני: ברור לי מדוע חשוב לפלסטינים הכבושים בשטחים, שיהיה מרחב כלשהו שבו הם לא נפגשים בכוחות הביטחון. אבל האם בתוך גבולות המדינה, הסיפור לא אמור להיות אחר לגמרי? למה לעשות "שטחיזציה" של פְּנים מדינת ישראל? כאן, טענתי, הניראוּת של המשטרה אמורה דווקא לנסוך ביטחון. את התשובה קיבלתי בשיחה צדדית שקיימתי עם ידידי ריאד. הוא סיפר לי על לילה אחד באותו שבוע, בתוך תחומי מדינת ישראל. הנה סיפורו, במלים שלי:

הקפה כבר כמעט נגמר בתרמוסים אצל יושבי מאהל המחאה על גל הריסות המבנים שפקד באחרונה את האזור כאשר לפתע, בשעה שתיים לפנות בוקר, הציפו אורות כחולים של ניידות משטרה את כביש וואדי עארה וחסמו אותו במהירות לתנועה. יושבי המאהל קפצו כנשוכי נחש כאילו בדיוק לזה הם חיכו: הנה, נמשך מבצע הריסות המבנים.

בדרך כלל זה ככה, באישון לילה. בשלב ראשון ומהיר האזור שמיוּעד להריסה מוצף בכוחות משטרה ואבטחה, ואז מגיעים הדחפורים להרוס. אבל הפעם נראו על הכביש כוחות רבים כל כך, עד שיושבי המאהל חששו שהפעם הם יהרסו במקומות שונים במקביל. זה נראָה כמו מבצע ענק, מֶגה-פשיטה על וואדי עארה. מקשי הטלפונים באוהל המחאה צפצפו מיד, כלי הרכב התחילו להתרוצץ במעלה הרחובות הצרים והריקים של אום אלפחם להעיר שכנים.

חרב ההריסה מתנופפת דרך קבע מעל לראשיהם של עשרות אלפי בעלי מבנים, שנבנו ללא היתר  בישובים הערביים בישראל. יש לכך סיבות רבות, ביניהן היעדר תכניות מתאר מתאימות ומאושרות, אי הקצאת קרקעות מדינה לתושבים, צמידות לא רציונאלית של התושבים לקרקע הפרטית האוזלת ואי-אמון מוחלט שלהם בכוונותיו של השלטון.

כך או כך, ברגעים שכאלה כל מי שכבר שנים יש בידו צו הריסה מועמד כעת למצוא את ביתו או בית העסק שלו הרוס בתוך דקות. הידיעה התפשטה במהירות הבזק גם אל כפר קרע, עארה, ערערה, מוסמוס, ובמיוחד אל אלה שביתם נמצא מחוץ לגבולות הישובים. מאות רבות של בעלי בתים ועסקים לאורך וואדי-עארה התעוררו בבהלה, הזעיקו שכנים ובני משפחה. מהומת הלילה הזאת ארכה כשעה, עד שקולות ההרגעה הגיעו מפתחו המערבי של הוואדי, מכיוון כפר קרע: זה לא דחפור. חסימת התנועה היא "רק" לצורך העברה של איזו טורבינת ענק דרך כביש 65 לכיוון הצפון. רק זאת.

חסימה תמימה, אבל מי שדחפורי ההריסה כבר פגעו בו, ייבהל גם מטורבינה תמימה. תנועתה של הטורבינה לאורך 29 הק"מ בין פרדס-חנה לבין צומת מגידו היתה חופשית מהפרעות, אבל ספק אם מוביליה ידעו, ולבטח השכנים הקרובים ביותר בישובים היהודיים לא ידעו, אילו גלים סוערים עוררה הטורבינה בשני צדי הוואדי. גלי פחד.

 -----------------

שולי דיכטר, תושב איזור וואדי עארה

מענית, יולי 2009 

 ------------------

תוספת, כעבור שבוע, יום ד' 22 ביולי (לא התפרסם בעיתון): 

גלוּיוֹת, מוואדי-עארה

יולי 2009 

אמש, שעה וחצי לפני ההריסה השניה, (ב-02:13), קיבלתי מסרון בטלפון: "כרגע מתרחש אירוע דומה של המטען הכבד". ריאד לא טרח לשלוח מסרון נוסף, כאשר ברבע לארבע לפנות בוקר אכן ביצעו את ההריסה. מצאתי את המסרון רק למחרת בבוקר. כשעברתי במקום ראיתי מהכביש כשני תריסר גברים מחלצים באיטיות פירות וירקות בארגזים מתוך ההריסות. מה שניתן למכור יועבר לדוכן אחר. מה שלא, יעבור בודאי לעניי העיר. בצד הדרך התנפנף פלריג ישן, אחת מפיאותיו קרועה, ועליו כתוב בעברית "הם הורסים ואנחנו בונים".