כמעט שהוא מת לי בידיים, כץ, כעבור יומיים וחצי. פתאום שמתי לב שהגוף שלו כבר אינו חמים למגע אלא פושר ומפחיד, שהראש שלו, שהיה נמתח אחורנית בכוח בכל פעם שהרגיש בטפטפת שנדחפת לו בצד, בין השיניים, כבר לא חזק כמקודם. ושמתי לב שהטפטפת אמנם מתרוקנת מטיפות המטרנה, אבל רובה נוזלת לו בחזרה על הסנטר ומדביקה לו את פרוות החזה עד שהעור הלבנבן-חלבי נגלה ובולט מבין אניצי הפרווה הדביקים, ודרך העור השקוף אני יכולה לראות ורידים פועמים. ויקי אמרה לי בטלפון, "תניחי לו, את לא יכולה להציל אותו. הוא קטן מדי, הוא צריך את האימא האמיתית שלו. חבל שבכלל לקחת אותו, יותר טוב היה אם הכלב ההוא היה מחסל אותו וזהו. לא תמיד צריך להתערב בדרכי הטבע, לפעמים יותר בריא להניח לדברים להתרחש כפי שהיו צריכים להתרחש מלכתחילה. את יודעת, טלי, (היא אומרת לי בטון של מדריכה בצופים) לטבע יש סדר פנימי משלו, חכמת חיים משלו, לא תמיד אנחנו יכולים להמציא משהו יותר טוב ממה שהטבע יכול, או אפילו שווה ערך לו." אבל אחר-כך היא הוסיפה בקול אדיש, אפילו קצת עוין, כאילו סחטתי ממנה איזה סוד מקצועי שלא רצתה לוותר עליו, שצריך לערבב לו חלמון של ביצה בתוך המטרנה, ולדאוג לחמם אותו היטב ולשמור על חום גופו עם כרית חשמלית או בקבוק חם, רק לוודא שהמים בבקבוק לא יהיו ממש רותחים כי גם כוויות זה לא דבר רצוי לחתלתול כזה קטן.

בוא הנה, חתול, דיברתי אליו בקול רם, לא כל-כך מהר אני מוותרת עליך, יש לי עוד תכניות מרחיקות לכת לגביך. אתה הולך לחיות אצלי, שמעת? שישי-שבת שלם התעסקתי אתך לא בשביל שתנטוש פתאום. זה לא בתכניות שלי שתמות עכשיו, אתה שומע אותי? אני לא חוזרת לויקי לספר לה שהיא צדקה, שעשיתי שטות שלקחתי אותך. חיממתי מים בקומקום החשמלי תוך שאני מחזיקה את גופו הזערורי הנובל ביד השנייה ומצמידה אותו לפתח החולצה שלי, במקום שהעור שלי חם. הרבה פעמים יצא לי ללמד מטופלים שלי בבית-החולים שאפשר לחמם בצורה כזאת כף-יד שהתקררה ולא מצליחה להתחמם - מצמידים אותה למקום שבו הצוואר מתחבר לכתף, זה מקום שתמיד נשאר חם. מדי פעם הצמדתי את שפתי לבטנו הנפוחה ונשפתי לו בתוך הפרווה אוויר חם. המים בקומקום רתחו, לרגע הנחתי אותו בקופסה שלו המרופדת ובמהירות הכי גדולה שיכולתי מזגתי מים רותחים לבקבוק הגומי שלי, זה שאני אוהבת לקחת אתי למיטה בלילות חורף קרים במיוחד. האצבעות קצת רעדו לי. אני לא מוכנה לראות גור מת אצלי בידיים. הוספתי מים מהברז כדי שהבקבוק לא יהיה חם מדי, בדיוק כמו שויקי אמרה. הלוואי שלא מאוחר מדי, הלוואי שלא אצטרך לחיות עם אשמה מציקה בגלל ההרפתקה הזאת שהסתבכתי בה. איזו שטות עשיתי שלקחתי אותו, איזו שטות עשיתי שלא שאלתי את עצמי מראש למה אני נכנסת כשהתחלתי לשחק את משחק המלאך הגואל. אני הרי לא שייכת למחנה של האמיצים, אני לא מוכנה להיות אחראית לחיים של אף אחד, אפילו לא של גור חתולים עלוב שכזה. תראה, חתול, אני נותנת לך את הבקבוק החם שלי, זה עם המעיל הסקוטי המשובץ, אל תזלזל בו בבקשה, הוא יקר לי מאוד. עטפתי את כץ במגבת והנחתי אותו בעדינות על הבקבוק, ושברתי ביצה לתוך ספל. גם את המטרנה חיממתי מעט ולתוכה ערבבתי את החלמון שדגתי בכף מתוך הכוס. התיישבתי אתו מול הטלוויזיה והתכוננתי ללילה ארוך במיוחד.

כץ פעה בחולשה והמטרנה זלגה לו לאורך הצוואר הדק המתנודד מצד לצד. שתי טיפות בכל פעם, אמרתי לו. שתי טיפות בכל עשר דקות, זה נראה לך מינון מתאים לגור בגילך? כץ דקלם יללות שכמעט ולא נשמעו, אבל כעבור שעתיים הרגשתי איך אותן יללות שקופות הופכות חודרות וחזקות יותר. כמעט שלא התאפקתי וצלצלתי אליה, אל ויקי, שוב, כדי לספר לה, אבל עדיין חששתי מאוד שההתאוששות של כץ היא זמנית ביותר, והפחד הזה עצר אותי. בוא נעשה הסכם, אמרתי לו, אתה תמשיך להתאושש לך, חתלתול, ואני לא אטלפן אליה. תראה, בזכותך כמעט ולא חשבתי עליה יומיים תמימים. יותר נכון, דווקא בזכותך הייתה לי הזדמנות לחשוב עליה בשקט, ותראה מה שקרה, יומיים לא התקשרתי אליה והיא כבר התמלאה דאגה. היא חושבת שאני מתעסקת בשטויות, היא משוכנעת שלא הייתי צריכה לקחת אותך ,שלא הייתי צריכה להתערב בתהליכים טבעיים, שלטבע יש חוקיות משלו וכל התיאוריות היפות האלה, אבל אני יודעת שזה רק מפני שהיא רצתה שאבוא אליה בדיוק עכשיו, והפריע לה, ממש הרגיז אותה, לשמוע שמשהו אחר מעסיק אותי.

אבל אני ממילא לא יכולה לבוא אליה עכשיו. אני לא יכולה להימשך כך אליה בלי לדעת לאיפה זה הולך. והיא בכלל לא רואה מה שזה עושה לי. לשבת אצלה במטבח ולשתות תה צמחים עם דבש, לשמוע אותה מדברת בקול הרך שלה, לעצום עיניים לרגע ולהיזכר איך יכול הקול הזה עצמו להישמע מהפנט ועמוק כשהוא לוחש לי ליד האוזן. להרגיש בפקעת החמה שתופחת לי בין הצלעות, פקעת דבשית כזאת, עגולה ומפרפרת, לוחצת ונאבקת בתוכי כאילו היו לה חיים משל עצמה, אבל אני לא אסגיר אותה, ואני לא אבקש מויקי שום דבר עד שהיא לא תרגיש בעצמה, עד שהיא לא תוביל אותי, ביזמתה שלה, לחדר השינה האפלולי, שם מעבר למטבח, תדליק את הנרות הקטנים שעל אדן החלון ועל מדף האבן הנמוך, תפרוש בשבילי את השמיכה הריחנית ותניח את היד שלה על הפקעת הזאת. בדיוק עליה. כאילו הייתה מסוגלת לראות אותה בעיניה.

"לפעמים הקשר הזה בין שתינו נראה לי אבסורדי לחלוטין," היא אומרת בצחוק. "את עובדת כל-כך מהראש! לא לכל כאב בגוף יש הסבר שאפשר לתייק תחת שם של מחלה, בווודאי שלא לכל כאב יש תשובה בצורת הרפיה ותרגיל מתאים ועיסוי במקום המדויק. מה הם מלמדים אתכם שם, למה הם לא עובדים אתכם על הקשר שבין הגוף לנפש, למה הם לא מלמדים אתכם שם דברים משמעותיים, למשל - להתחיל את תהליך הריפוי מהנקודה הזאת. לפי דעתי הכול, אבל ממש הכול! מתחיל מהנקודה הזאת, מהחיבור שבין הגוף לנפש. תקשיבי לי טוב-טוב, טלי." ואני יודעת שהיא מזלזלת במה שלמדתי, בתואר שסחבתי אחריי, בתעודה (איפה הנחתי אותה בכלל?) ואני יודעת שהיא מלגלגת על היָמרות שיש לי, ובמקרה הטוב מתייחסת ל"עבודה" שאני עושה בבית-החולים כאל שעשוע חביב ובלתי מזיק שנועד למלא את השעות הארוכות של החולים בצורה קצת יותר מעניינת.

תראי, רציתי להגיד לה, אי-אפשר להכניס בתוך תכנית-לימודים מסודרת אחת את כל התורות שהבאת אתך מהודו, ומהמזרח הרחוק ומהתנ"ך ומהגורו הזה והמאסטר ההוא. זה לא משהו שמתאים לכולם. ובכלל, ברגע שהיו מתחילים ללמד את כל זה בכיתה - זה היה הופך לעוד מקצוע ותו לא.

אבל כמובן שלא אמרתי כלום.

אנחנו יושבות זו מול זו על השמיכה. "תתארי לי מה את חושבת שרואים עלייך מבחוץ," היא מבקשת ממני, בקולה האחר, זה המשכר, זה שגורם לי לרצות למות בתוכו.

"לא יכולה," אני מושכת בכתפי ומתכדרת.

"כן, טלי, את כן יכולה," היא מבטאת בעדינות את המלים הקשות שאני אינני מסוגלת לסרב להן. אני מתכווצת עוד יותר וראשי מחופר בין כתפיי. "תראי, אני כבר לא יושבת מולך, אני כבר לא מסתכלת עלייך ועל העיניים שלך. אני פה, מאחורייך, ואני יכולה להרגיש את המתח העצום שהצטבר בגב שלך, ובעורף שלך. את יכולה לדבר אתי, טלי. טלי."

אני יודעת שהיא יושבת קרוב מאוד אליי. אני יודעת שהיא מתבוננת רק בי, שהיא חושבת רק עליי ועל מה שקורה לי ברגע הזה בדיוק. אני לא יכולה להרים את הראש ולהביט בה. "אנשים לא מבינים מה שאני אומרת," אני כמעט לוחשת בסוף. "על כל דבר שאני אומרת אני צריכה לחזור שוב, בקול חזק יותר, כי לא שומעים אותי." ויקי לא אומרת דבר. אני שומעת את נשימתה, אני מרגישה בעיניה שמרוכזות בי. "אף פעם לא בטוחים שאני באמת מתכוונת למה שאמרתי," הוספתי, וגם לא מתקרבים אליי, כאילו משהו אצלי דפוק עד העצם." לחשתי.

אולי יש לי ריח מהפה, אולי משהו בעיניים שלי עושה לאנשים הרגשה לא נוחה והם מעדיפים לא להסתכל עליי, חשבתי ולא העזתי להגיד במלים.

מישהו עלה במדרגות הבניין בריצה. פסיעותיו נשמעו בבירור בשקט העמוק בו היינו שרויות. ראשה זע לרגע, בפתאומיות, כאילו חששה שהפסיעות יעצרו ליד דלת דירתה, אבל מיד חזרה אל המעגל הקטן שלנו. "ששש," היא חייכה מעבר לכתף שלי, "זה בסדר, אל תיבהלי." הדמעות שטפו אותי מבפנים, אך עדיין לא מצאו להן את המסלול החוצה. לבד הן אינן יכולות להגיע מתוך הפקעת המסתחררת וחונקת אותי אל פני העור הרותח של פניי. השקט מעמיק. תינוק בוכה ברחוב, דלת של מכונית נטרקת ואחריה עוד אחת ובכי התינוק נחלש. יש עולם מחוץ לחדר הזה, ואני כדורית וכואבת, והיא לידי. ואז, סופסוף, היא מניחה את כף ידה על כתפי, ואומרת רק: טלי.

"טלי."

אני מנדנדת את ראשי מצד אל צד, מצד אל צד. עיניי מחופרת עמוק בתוך השמיכה. ברגע הזה, לפני שהדמעות פורצות החוצה, אני כל-כך חסרת-אונים, כל-כך בודדה, כל-כך שלה.