שעתם/שנתם של כלבי השמירה של הדמוקרטיה: 

במדינה כמו שלנו, שבה חדשות היום מחליפות את חדשות האתמול במהירות הבזק, חלה על התקשורת חובה מוסרית להתייחס לאירוע כמו הרצח המחריד שאירע במוצאי שבת באגודה ההומו-לסבית כאל ענין חמור מהרגע בו התרחש, כדי שידע הציבור באופן ברור: דבר נורא קרה בתל-אביב.

עצם העובדה שערוצי החדשות בטלוויזיה השחילו דיווח על אירוע הירי ביום בו התרחש במבזקי חדשות קצרצרים מעוררת תמיהה וזעם. מי שרצה להתעדכן אחרי המבזקים היה צריך לרפרש כל כמה דקות אתרי חדשות באינטרנט, או כמו בימי מלחמת המפרץ - לקבל עדכונים מערוצי החדשות הזרים.

אבל בניגוד למלחמת המפרץ, הפעם נעדרו ממסכי הטלוויזיה בארץ דיווחים נרחבים לא כדי למנוע פאניקה בקרב הציבור אלא מסיבה אחרת לגמרי. הפעם התקשורת נרדמה בשמירה והתייחסה אל מה שקרה כאילו מדובר בענין של מה בכך שאפשר לטפל בו גם מחר, מן עניין בלתי דחוף שכזה, שאינו מצדיק קיצוץ בשעות השינה של עיתונאים וצלמים בשעת לילה מאוחרת. 

פיגוע על רקע נטייה מינית וחוסר תרומתו לנרטיב הציוני 

כשמתרחש בארץ פיגוע רצחני על רקע בטחוני מיד מתגייסים אל הדגל ערוץ 1, 2 ו-10 ומשדרים שעות על גבי שעות את אותם הנתונים בשינויים קלים פלוס טון דרמטי, פרשנויות ועדויות בלי סוף.

הדבר שקרה במוצאי שבת הוא לא אחר מאשר פיגוע רצחני, ובכל זאת לא זכה הפיגוע לקבל סיקור נרחב באותו לילה. מדינת ישראל נוטה להעניק חשיבות גבוהה לפיגועים על רקע לאומני, כיוון שהם תורמים לשמירה על אחדות ושלמות העם. פיגוע על רקע נטייה מינית? לא בבית ספרנו, לא על סדר יומנו, לא כרגע. זה מפלג, זה עלול להוציא את השד מהבקבוק, זה יכול ליצור קרעים בעם. איך ניראה מול אויבינו?

הקלות הבלתי נסבלת של הרחבת גבולות האלימות

הנבל שרצח ופצע בקור רוח בני נוער באגודה ההומו-לסבית צריך להחריד את כולנו במעשיו. לא רק את ההומואים, לא רק את הלסביות, לא רק את התל-אביביים.

אבוי לנו אם נחזור לשגרה ולא נתחיל לשאול שאלות ולחפש תשובות.

מישהו רצח ופצע והתיימר לעצור, לשנות, לצאת נגד זכותם הבסיסית של בני האדם להיות חופשיים לחיות באופן שבחרו.

החברה הישראלית שוברת את השיאים של עצמה בגילויי אלימות בשנים האחרונות, במוצאי שבת נשבר שיא חדש. לעולם לא נוכל להגיד שרצח על רקע נטיות מיניות לא יכול להתרחש בארץ. בדומה לרצח רבין, החבל הותר, חוקי הג'ונגל השתנו, אחרי פעם ראשונה יכולה להיות גם פעם שנייה, ושלישית, ורביעית. זה רק ענין של זמן.

לבנות מתוך ההריסות 

מחלה שלא מטפלים בה יכולה להרוג בן אדם. על אותו משקל, בעיה חברתית יכולה להיות קטלנית למדינה שלמה אחרי שנים של הזנחה.

ישראל היא מדינה קטנה עם צרות גדולות. מעצם הגדרתה כמדינה יהודית היא נמצאת בסכנה קיומית תמידית, מה שבהכרח מסיט את הבעיות החברתיות שלה הצידה, רוב הזמן. הסיטואציה הביטחונית מכתיבה אוירה מיליטנטית שמלווה את כולנו בחיי היומיום שלנו, ורובנו כבר הפכנו קהי חושים כדי להבחין בה.

אותה סיטואציה ביטחונית מעצימה את הפאן האלים בכל מקום בו מהלכים אנשים בארץ הזאת: בכבישים, ברחובות, במקומות עבודה, במוסדות חינוך, במרכזי קניות, במקומות בילוי, בבתי מגורים.

על פניו הכל נראה בשליטה. זמן קצר אחרי סיקור גילויי תוקפנות בחברה נדמה כי החיים חוזרים למסלולם. אבל מתחת לפני השטח מבעבעת לבה שמאיימת להתפוצץ. החברה הישראלית משוסעת וחבולה והיא זועקת לעזרה, משוועת שמישהו יקח אותה תחת חסותו ויעשה שלום בינה לבין עצמה.

אם לא נטפל בממדי האלימות המפלצתיים שהתפתחו בארץ בשנים האחרונות, ישפך כאן הרבה יותר דם ממה שאפשר לדמיין.