ביומיים שעברו מאז פיגוע הטרור נגד נערים בבית האגודה הלהט"בית בת"א שמעתי הרבה ספקולציות על זהותו של הרוצח. יש האומרים שמפגע הוא הומופוב,  יש כאלה שטוענים שמדובר בחולה נפש, ויש הטוענים שמדובר בהומו מתוסכל. מכיוון שהחקירה המשטרתית נמצאת בחיטוליה לא אכנס כאן לזהותו וזאת כי אין לי מושג מה היה המניע של אותו רוצח מתועב. אני רק אומר מה אני מקווה שיתגלה בסוף.

בניגוד למה ששמעתי מלא מעט אנשים בקרב מכרי, ברחוב ובתקשורת, אני כן מקווה שיתגלה שזה היה פשע שנאה, וזאת מטעם אחד פשוט:

החברה שלנו לא רק נגועה בגזענות, היא חולה במחלה הזאת בצורה קשה מאד, ויש שיאמרו שאפילו חולה סופנית. הבעיה הגדולה בחברה חוץ מהמחלה ששמה גזענות, היא חוסר מודעות מרצון לקיומה של המחלה. גילויי גזענות על כל צורתם נחשבים אצלינו כדברים חריגים שיש לטפל בהם נקודתית. אלא מה? יותר מדי מקרים נקודתיים קורים כאן, אך כמעט אף אחד לא מוכן לחבר את הנקודות לקו אחד ארוך שאין לו סוף. מי שכן רואה את הקו האינסופי של אלימות וגזענות, נחשב בארץ כשמאלני קיצוני וסהרורי.

מספיק לקרוא טוקבקים לכתבות ולפוסטים של בלוגרים באינטרנט כדי להבין כמה נקודות שחורות יש לנו בחברה. למי שנכנס לאתר של ארגון  "יש תגובה"  או מקבל מהם מיילים רואה את הדברים בשיא חומרתם על בסיס יומיומי.

אם יתגלה שהפיגוע הוא פשע שנאה על רקע הומופובי, אז אולי מישהו בחלונות הגבוהים במדינה יועיל להוציא את ראשו מהחול בו הוא טמן אותו ואז יראה את התמונה השחורה שקוראים לה ישראל.

רוה"מ גינה בישיבת הממשלה האחרונה את הרצח, אך גינוי לכשעצמו אינו מספיק, אלא צריך גם מעשים אותם הממשלה לא ששה לעשות. זה אינו מקרה הטרור הראשון בארץ שמבוצע על רקע שנאה למגזר כזה או אחר, די שנזכר במקרה נתן זאדה, או בנסיון רצח על רקע הומופובי במצעד הגאווה בי-ם לפני 4 שנים, כדי להבין על קצה המזלג איפה אנו נמצאים.

ישנן הרבה דרכים להפוך את החברה שלנו לסובלנית יותר כלפי האחר: חינוך לסובלנות, מתן הזדמנויות שוות לכלל הזרמים בחברה, קבלת האחר, אבל כל זה לא יעזור כל עוד לא נוציא את הראש מהחול, נקרא לילד בשמו, ונעקור מהשורש את את השנאה לאחר ואת ההסתה. יש בארץ חוק נגד גזענות, אך מטעמי חופש הביטוי הוא כמעט ולא מופעל.

הגיע הזמן להעניש לא רק את אלה המבצעים את הפשע אלא גם את אלה הקוראים ולו ברמז דק, לביצוע פשעי השנאה הללו, ובטח לא לתת להם מקום בבית המחוקקים שלנו.