בעוד כמה רגעים, אנחנו נעמוד מולך, או יותר נכון מול קברך. איזה מין קטע זה, שאתה תקוע במין מנהרת זמן בצורת קבר ואנחנו ממשיכים כרגיל. כל הזמן בן 28, תגיד לא בא לך לשנות קצת, להתקדם או אפילו לחזור אחורה? תמיד זה יהיה 28? אני בעד לגוון קצת, לחדש, אולי אפשר מספר אחר, תבחר אתה איזה מספר, לא משנה, רק לא 28.

לימים שעידו חי? לימים שניר חי?

מצד שני, לחזור לימים שאחרי שניר נהרג, הימים בהם התקרבנו ולא רק כדי להרביץ אחד לשני, זה גם כואב, כי ניר נהרג. בקיצור, אני מעדיף לסבול קצת בקטע הפיסי, מאשר לקרוע את הלב מרוע הגזירה.

אני זוכר כשבאתי לבקר אותך בגרמניה עם רויטל, היה ממש כיף לפגוש אותך. אתה ואני היינו אז בקטע של להכיר אחד את השני בצורה טובה יותר, חברית ואחית כזאת. ישנו אצלך בדירה הקטנה והמצחיקה, שהמטבח מתחבא בתוך ארון, ונסענו לטייל ולפגוש את דניאל שלמדה בגיסן, היה ממש כיף. חודשיים אח"כ אתה כבר הגעת לארץ בארון קבורה על חשבון המדינה.

מה, זהו, הספיק לך? 28, זה כל מה שרצית? רק התחלנו לשנות את הקשר שלנו, רק התחלנו לארגן את המשפחה שלנו אחרי ניר, רק התחלנו להתרגל לשיגרה החדשה.

כשחזרנו מרמב"ם, היינו כולנו באוטו, אבאמא, אורי, אני ואתה.  וכשהתחלת לשיר "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק", הבנתי שזה ממש לא משנה מי מכם זה, הכאב הוא בלתי נסבל בכל מקרה. הקשר הפנימי הזה שלנו כאחים, חזק מכל דבר ומכל מכה שאי פעם קיבלתי.

תמיד בכל אזכרה שלך ושל ניר, אנחנו שרים בסוף את השיר "אזכרות" לפי המנגינה של "אשליות". כתבתי את המילים במעבורת חזרה מהאיים בתאילנד, היינו בסוף הטיול שלנו, שירי ואני, ו-5 ימים אחרי הנחיתה, הייתה לך אזכרה. זאת הייתה הפעם הראשונה ששרנו את "אזכרות".

"לגור בשורה חמש,

להתחיל עם זאת משש.

להתעורר אחר הצהריים,

בגלל אזכרה בשתיים..."