ביום שאחרי, ההלם הופך לנחישות. אנחנו לא נשכח. אנחנו לא נתקפל וניעלם מהמפה. אנחנו נפעל כדי לשנות את החוק, כך שהסתה כנגד הומואים תחשב לפשע שנאה. אנחנו נפעל כדי שחסינות לא תעמוד למי שמסיתים בדרכם לדוכן בבית המשפט. אנחנו נפעל כדי להחזיר את הבטחון לבני הנוער שלנו. אנחנו נפעל לחוקק חוקים שיוויוניים ולא נסמוך רק על הגינותו של בג"ץ. אנחנו נחזק את הקהילה הלהט"בית קודם כל מבפנים. אנחנו כאן ואף אחד לא יסתום לנו את הפה, ואף אחד לא יעלים אותנו.
בשנים האחרונות מאז שיצאנו מהארון אל מצעדי הגאווה (הייתה לי הזכות להפיק את המצעד הראשון בישראל), התחלנו לחשוב שהנה - כל הבעיות נפתרו. בג"ץ שופט בהגינות, יש נראות לקהילה, החיים בסך הכול בסדר גמור.
אבל שכחנו, שאם היינו בקשר עם מדינה ידידותית בה שרי הממשלה היו מדברים על יהודים כפי ששרי הממשלה שלנו מדברים על הומואים - היינו מתנקים כל קשר עם אותה מדינה.
הרצח המתועב הזה, הזכיר לנו שהמלחמה עוד לא הסתיימה. המאבק ימשך על זכותנו להחשב לאזרחים ולא רק לסמלי סקס ("שתי לסביות זה נורא סקסי, אני יכול לבוא לראות?", "הומואים יחד במיטה זה מגעיל אותי"), אזרחים במדינת ישראל שמגיעות להם אותן הזכויות כמו לסטרייטים, שלא נאלצים לקחת כל תביעה שלהם למימוש זכויותיהם כאזרחים לבית המשפט. המאבק ימשך ואנחנו נצליח בו - כי זה מה שצודק. |