גשם יורד בעיירה. באירופה בחורף, לפני ימים רבים. גשם לא פוסק מרדת. מבול של ממש.
לתושבי העיירה נמאס לבוסס במים ובבוץ. שיטפון מתקרב. משפחות אורזות את חפציהן בשקים ותיקים, מעמיסות על חמורים ועגלות ועוזבות את העיירה. יענקלה מלגלג על העוזבים ובליבו ביקורת: "חסרי אמונה שכמותם, אני שם מבטחי באבינו שבשמים, הכל לטובה. אני נשאר כאן, יהיה מה שיהיה".  אחרוני העוזבים מציעים לו להצטרף ויענקלה מסרב בנחישות. העיירה מתרוקנת, הדרכים משובשות ובתי העיירה הנמוכים מוצפים במים. יענקלה יושב במרפסת שבקומה השניה ומתפלל. לפתע מרחוק סירה שטה לקראתו. "היי יהודי, עלה על הסירה, אוספים את הנשארים". "לא ולא" כך יענקלה " אני נשאר. אלוהים בעזרי". "אכן!" צועק בעל הסירה "תצטרך לו". הסירה שטה לדרכה ויענקלה מטפס לגג. המים עולים והשיטפון מאיים להציף את מה שנשאר מהעיירה. לקראת לילה שומע יענקלה, שיושב על הגג ומתפלל בדבקות, קול טרטור. הוא נושא עיניו ורואה הליקופטר. ההליקופטר משלשל לו חבל אך יענקלה מפנה את גבו וממשיך להתפלל. ההליקופטר מטרטר לדרכו. במהלך הלילה מתממשות התחזיות. גל עצום שוטף את העיירה ויענקלה, שאינו יודע לשחות - טובע (כמה עצוב). לאחר כמה סידורים הכרחיים מתייצב יענקלה בלשכתו של הכל יכול במרומים ושוטח את טענתו: "ככה? אני מאמין, שם בך את מבטחי, אמונה בלתי מתפשרת, דבקות ותפילה. ומה איתך? למה לא הצלת?"
והקדוש ברוך הוא: "היי יענקלה! מה לא עשיתי. שלחתי את אברם שהיה מאחרוני העוזבים - לקחת אותך, שלחתי את יוסקה עם סירה, שלחתי הליקופטר, למרות שעוד לא המציאו אותו, להציל אותך.  ואתה בשלך. בפעם הבאה אל תהיה כזה עקשן".