כותרות TheMarker >
    ';

    עולם כמנהגו נוהג

    זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.
    [...]
    אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
    [...]
    כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
    [...]
    כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

    (מתוך חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)

    ארכיון

    0

    הקשר שבין טעם, תחושת זהות והון סימבולי

    20 תגובות   יום שלישי, 4/8/09, 15:06

    ב"שלוש דרכים להתבדל" מציג פייר בורדייה תיאוריה המאפשרת לו לדבר על שתי קבוצות סטאטוס מובהקות - המעמד הבינוני הנמוך והגבוה - המנסות לשמור על זהותן ולהיבדל זו מזו באמצעות טעמיהן השונים במזון.  הוא חוקר את סגנונות חיים של שתי הקבוצות ובוחן את דפוסי ההוצאות של אנשים יחסית לרמת השׂתכרותם. מסקנתו היא שאין קורלציה חד משמעית בין רמת השכר לאופן הצריכה. ההביטוס של הקבוצות אינו מתגבש, לדעתו, סביב אפשרויות כלכליות אלא בראש ובראשונה סביב עקרון היוּקרה החברתית המושגת באמצעות דפוסי הצריכה. יוּקרה זאת קרויה  בפיו הון תרבותי סימבולי. 

    בעקבות מחקרי הטעם של בורדייה ערכה חוקרת החינוך האוסטרלית נדין דולבי מחקר איכותני-נרטיבי -  The shifting Ground of Race: The Role of Taste in Youth's Production of Identity - המתמקד בבני נוער בבית ספר בעיר דרבן בדרום אפריקה על רקע ביטול משטר האפרטהייד בשנת 1990. לפני כן נועד בית הספר ללבנים בלבד, וחמש שנים לאחר שפתח את שעריו בפני תלמידים שחורים, הפכו האחרונים לרוב. דולבי, הצועדת בעקבות בורדייה, מדגימה כיצד משרתת התרבות הבחנות גזעיות המחליפות את הגבולות הרשמיים שהוכתבו מגבוה.

    מהמחקר עולות מספר נקודות: קבוצת השחורים מבססת את זהותה באמצעות הזדהות עם תרבות הפופ הגלובלית כבסיס להעצמה; קטגוריות צבע העור מיוצרות ומובנות מחדש לא על בסיס מדיני-חוקי רשמי, אלא דרך הבניה של טעם המתבטאת בבחירת מוסיקה ובגדים; מי שלא ממלא את תנאי הקודקס - מוקע; כמו כן, מתקיימת נזילות מסוימת בין הקבוצות.

    דולבי מזהה את הדומיננטיות של הצריכה כמייצרת מיפויים של גבולות סימבוליים. מוצרי הצריכה, הזמינים לכאורה לכול, נטענים במשמעות; הם משמשים כלים בהקשר של הצגת האני, ומבנים שיח של טעם, שבו כלולות הגדרות של טעם "שחור" וטעם "לבן". הלבנים משמרים את הגבולות באמצעות ערך ההתנזרות במטרה להיבדל מקבוצת השחורים המתלבשים בהידור. מסקנות המחקר מציעות שהפרקטיקה של ההגזעה עומדת על כנה באמצעות בידולים תרבותיים, שהחליפו את הקריטריונים הרשמיים. כך מתבטא כוחה של התרבות ביצירת  גבולות סימבוליים חדשים במקום אלה הישנים שהתערערו.

    הסוציולוגית האמריקנית בת'ני ברייסון מנסה במחקרה הכמותני - Anything but heavy metal: Symbolic exclusion and musical dislikes - לפלח טעמים בצריכת מוצרי תרבות כדי לבסס קשר בין כינון טעם, גזענות וליברליזם דמוקרטי. היא משתמשת בארגומנטציות שונות לצורך החיבור בין התרבותי לפוליטי. היא יוצאת מנקודת המוצא של בורדייה, אך גם מבקרת אותו באמצעות פרובלמטיזציה של התזה שלו: היא מדגימה תיקוף אלטרנטיבי לדרך שבה טעם מבנה זהות באמצעות בדיקה של איזו מוסיקה אנשים אינם אוהבים (הפוך מגישתו של בורדייה שחקר גבולות תרבותיים דרך העדפות).

    ברייסון מעמתת שתי הנחות שאינן מתיישבות זו עם זו. הראשונה מציגה הגברת האקסקלוסיביות של הטעם עם עליית ההשכלה (בורדייה), השנייה מציגה גיוון וסובלנות ככל שעולה ההשכלה (בהשראת ההיפותזה של ריצ'רד פיטרסון  על 'טעם זולל כול'). 

    לטענתה חשוב לבדוק במקרים רבים דווקא את הדחיות (cultural dislikes)  משום שאלה משקפות מבנים סוציולוגים וכלכליים ומגדירים גבולות תרבותיים. הטעם התרבותי כופה גבולות סימבוליים בין הפרט לבין מה שהוא סולד ממנו. הז'אנרים הבלתי אהודים ביותר על בעלי ההשכלה הגבוהה הם אלה המתקשרים לקבוצות דחויות חברתית, ולכן מזהה כאן ברייסון הבחנות מעמדיות. מסקנתה של ברייסון היא כי הסובלנות (החלקית) כשלעצמה היא עמדה אקסקלוסיבית-מבדלת השייכת לקבוצות מסוימות. היא מהווה הון תרבותי סימבולי המתחזק חוסר שוויון חברתי.

    לסיכום, את הקשר שבין טעם, תחושת זהות והון סימבולי מתאר היטב  בורדייה במאמרו 'המטמורפוזה של הטעם': "כדי שיהיו לאנשים העדפות, צריך שיהיו נכסים מסוּוגים - עשויים ב'טוב טעם' או ב'חוסר טעם', 'מובחרים' או 'וולגריים', נכסים מסוּוגים שגם מסַווגים את המחזיקים בהם, מדורגים - אך גם מדרגים". כלומר, הטעם משרת את רצון הצרכנים לבדל את עצמם מצרכנים אחרים ולהגדיר את זהותם על בסיס ההון הסימבולי המופק ממנו. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      אהה, הבנתי. אוקיי.

      מצטערת, אבל לא הבנתי איך תגובתך מתקשרת לפוסט. אתה מוזמן להסביר אם אתה רוצה.
        19/8/09 16:07:
      אני מאוד סובלני אבל אז אני לא בבית. בבית אני מאוד ספציפי. המעגל הקרוב נבחר בדקדקנות. אולי זו השניוניות בה נתקלת?
      מה שחשוב זה שקראת. תודה, גל.
        11/8/09 02:59:


      את הכוכב שלך כבר בזבזתי בפוסט אחר (שלך), סורי

      :)

        11/8/09 02:58:

      דליה, תודה

      .

      ואהוד,

      המחשבה על גיל 80 כממנטו מורי לפרופורציות - אשתדל לזכור בפעם הבאה ש.. בכביש, ש.. בעבודה, ש.. בבית

       

       

        8/8/09 22:58:

      צטט: אטיוד5 2009-08-08 21:03:20

      צטט: אהוד-אמיר 2009-08-05 18:48:03


      קצת מדכא לחשוב שאנחנו ניתנים לקיטלוג ולכימות על פי האהבות שלנו.

      אני שומע עכשיו - בעצם, כל חיי שמעתי - רק ג'ז. כל מוסיקה אחרת עושה לי רע. האם אני מהמתנזרים? האם אני מנסה למצב את עצמי בנקודה שבה ההון התרבותי שלי יעיד על איזושהי התבדלות, אליטיזם? בניגוד לשומעי המוסיקה הקלאסית, למשל? או המוסיקה המזרחית? או... וכו' וכו'.

      אולי.

      מה שבטוח, אני מרגיש שהמוסיקה הזו בשבילי היא כמו סם.

      זה לא שבורדייה טעה, חלילה. לכל כלל יש יוצאים מהכלל.

      אולי הבידול הטבעי שלי מהסביבה, תוצאת קשיי השמיעה, יצר אותי קצת אחרת.

       

       

      הזכרת לי, לפני חודשיים בערך הייתי בשיחה-הרצאה של אלי דג'יברי.

      הוא מספר, כמוך, שכל חייו שמע רק ג'ז.

      אלא מה, בשנים האחרונות הוא יצא מזה.

      הבין שמה שמושך אותו הוא כל מה שמלודי.

      בהתאם למד להנות גם מסגנונות אחרים.

      בין קלאסית, ישראלית או פופית.

      תאר לך, השמיע לנו שיר של בריטני ספירס ועוד קטע של שופן.

       

      זאת אומרת שאני לא אבוד? שאוכל יום אחד להנות שוב מפופ שטחי? איזה כיף. אני רק מקווה שעדיין אזכור איך קוראים לי ואיפה שמתי את השיניים.

       

      (היום שמתי מוצרט בעת היוגה. להגנתי אטען שגם אשתי התעמלה לידי, בסלון, בדיוק באותו זמן, ושבתי בת השלוש החלה לרקוד בזכות המוצרט. מאידך, אף פעם לא שמעתי את בריטני. החמצתי משהו? )

       

      וברצינות: המחשבה על גיל 80 עוברת בי רבות. רק מה - היא לא מלווה עם המחשבה על שינויים ארוכי טווח , אלא מהווה עבורי את הממנטו מורי שלי, את תזכורת המוות וחוסר החשיבות של כל דבר, וזה לפעמים עוזר לי להרגע בכביש, להרגע בעבודה, להרגע בבית.

       

      אבל אני סוטה מהנושא, אז אעצור פה.

        8/8/09 21:03:

      צטט: אהוד-אמיר 2009-08-05 18:48:03


      קצת מדכא לחשוב שאנחנו ניתנים לקיטלוג ולכימות על פי האהבות שלנו.

      אני שומע עכשיו - בעצם, כל חיי שמעתי - רק ג'ז. כל מוסיקה אחרת עושה לי רע. האם אני מהמתנזרים? האם אני מנסה למצב את עצמי בנקודה שבה ההון התרבותי שלי יעיד על איזושהי התבדלות, אליטיזם? בניגוד לשומעי המוסיקה הקלאסית, למשל? או המוסיקה המזרחית? או... וכו' וכו'.

      אולי.

      מה שבטוח, אני מרגיש שהמוסיקה הזו בשבילי היא כמו סם.

      זה לא שבורדייה טעה, חלילה. לכל כלל יש יוצאים מהכלל.

      אולי הבידול הטבעי שלי מהסביבה, תוצאת קשיי השמיעה, יצר אותי קצת אחרת.

       

       

      הזכרת לי, לפני חודשיים בערך הייתי בשיחה-הרצאה של אלי דג'יברי.

      הוא מספר, כמוך, שכל חייו שמע רק ג'ז.

      אלא מה, בשנים האחרונות הוא יצא מזה.

      הבין שמה שמושך אותו הוא כל מה שמלודי.

      בהתאם למד להנות גם מסגנונות אחרים.

      בין קלאסית, ישראלית או פופית.

      תאר לך, השמיע לנו שיר של בריטני ספירס ועוד קטע של שופן.

      תודה רבה, נגה.

       

      הרעיון פה אינו התבדלות אישית של אדם אחד מהאחרים, אלא התבדלות של פרטים השייכים לקבוצה חברתית מסוימת, השואפים להיבדל מקבוצה חברתית אחרת. 

      גם אדם שיש בו חריגות, כזו המעודדת אותו להיות דומה לשאר ולא להיראות שונה, עדיין ייתכן שירצה לבדל את עצמו מקבוצה חברתית מסוימת, או לשפר את הסטטוס החברתי שלו.

        5/8/09 22:15:

      תודה דליה

      מרתקת כתמיד,

      חשבתי על כך, שכאן נתת דגש על הצורך להיות שונה, להיות אחר,

      אך דוקא מכירה את הצורך של להיות כמו כולם,

      הבולט אצל אנשים שהם חריגים אם מבחינת הופעה, או נכות פיזית, חושית, שכלית,

      וכל חייהם שואפים להיבלע בחברה ולא להיבדל ממנה.

      ומאמצים את הסממנים המאפיינים אותה, אם זה לבוש, מאכלים וכו'.

      ומנסים לשבור את התגיות ששמו עליהם ושייכו אותם לקבוצה שאינם רוצים להשתייך אליה.

      אני אוהבת את הרשומות שלך, הן מעוררות מחשבות.

      שוב תודה.

       

      צטט: צביאל רופא 2009-08-05 20:08:50


      אף פעם לא הבנתי את ההתנשאות האנושית.

      כאילו שלא הכל הבל הבלים הכל הבל.

       

      תראה, זה נכון שהכול הבל הבלים הכול הבל... אבל התחרותיות טבועה בנו. הקומוניזם נכשל גם בגלל שלא הכיר בכך. כולנו נולדנו שווים אבל שונים. ולבני אדם יש רצון טבעי (בדרך כלל, לא לכולם) לשפר את הססטוס החברתי שלהם, ולהשתדרג בשלל הדרכים הפתוחות בפניהם.

      ותודה, יקירי.

       

      צטט: אהוד-אמיר 2009-08-05 18:48:03


      קצת מדכא לחשוב שאנחנו ניתנים לקיטלוג ולכימות על פי האהבות שלנו.

      אני שומע עכשיו - בעצם, כל חיי שמעתי - רק ג'ז. כל מוסיקה אחרת עושה לי רע. האם אני מהמתנזרים? האם אני מנסה למצב את עצמי בנקודה שבה ההון התרבותי שלי יעיד על איזושהי התבדלות, אליטיזם? בניגוד לשומעי המוסיקה הקלאסית, למשל? או המוסיקה המזרחית? או... וכו' וכו'.

      אולי.

      מה שבטוח, אני מרגיש שהמוסיקה הזו בשבילי היא כמו סם.

      זה לא שבורדייה טעה, חלילה. לכל כלל יש יוצאים מהכלל.

      אולי הבידול הטבעי שלי מהסביבה, תוצאת קשיי השמיעה, יצר אותי קצת אחרת.

      באמת קצת מדכא...

      יש הרבה סוגים של ג'אז. יש סוג אחד שהוא המוזיקה היחידה שעושה לי רע.

      ואנשים כמונו הרי נוצרו כדי לשבור את הכללים...

      תודה, ידידי.

       

        5/8/09 20:08:


      אף פעם לא הבנתי את ההתנשאות האנושית.

      כאילו שלא הכל הבל הבלים הכל הבל.

       

        5/8/09 18:48:


      קצת מדכא לחשוב שאנחנו ניתנים לקיטלוג ולכימות על פי האהבות שלנו.

      אני שומע עכשיו - בעצם, כל חיי שמעתי - רק ג'ז. כל מוסיקה אחרת עושה לי רע. האם אני מהמתנזרים? האם אני מנסה למצב את עצמי בנקודה שבה ההון התרבותי שלי יעיד על איזושהי התבדלות, אליטיזם? בניגוד לשומעי המוסיקה הקלאסית, למשל? או המוסיקה המזרחית? או... וכו' וכו'.

      אולי.

      מה שבטוח, אני מרגיש שהמוסיקה הזו בשבילי היא כמו סם.

      זה לא שבורדייה טעה, חלילה. לכל כלל יש יוצאים מהכלל.

      אולי הבידול הטבעי שלי מהסביבה, תוצאת קשיי השמיעה, יצר אותי קצת אחרת.

      תודה, בת-יוסף!
        5/8/09 06:23:

      פוסט מחכים ומצוין אודות בידול חברתי מכוון שלו נזקקים בני אנוש כדי לחוש שונים.

      אני מהרהרת בכך שככל שנתאמץ להיות מקוריים ואחרים בטעמנו המוזיקלי, האופנתי, התרבותי, ועדיין יישיכו אותנו מעמדית ותרבותית לקבוצה מסוימת.

      אנטון, נעמה וגרטה - תודה!
        4/8/09 21:28:

      דליה יקרה,

      פוסט מעניין ומשכיל.

        'המטמורפוזה של הטעם':

      אהבתי מאוד את הגישה של היוצא מן

      הכלל שבונה את הכלל.

      תודה וערב נעים.

      שלך,גרטה*נשיקה

        4/8/09 20:41:


      יופי סיכמת את אחד הרעיונות של הסוציולוג האהוב עלי.

      *

      נעמה

        4/8/09 18:46:


      תענוג לקרוא, להשכיל  ולהרחיב..

      תודה שהבאת,

      אנטון

      פרופיל

      פוסטים אחרונים