הייתי אתמול בקיסריה, בהופעה לציון עשור למותו של יקירי, מאיר אריאל ז"ל.

כן..כן תקנאו.

היה מדהים, והיה מרגש, והיה מקסים, הכל ביחד וכל אחד לחוד.

דורי בן זאב, מיקי שביב ומיקה קרני, דן תורן, דיוויד ברוזה, שני הבנים של מאיר אריאל, אהוד ושחר<נדמה לי>, נינט , אחינועם ניני, רונית שחר, עלמה זוהר, מיקי קם, אהוד בנאי <יקירי השני>, איחוד הסטורי של להקת תמוז, יואב קוטנר המנחה האולטימטיבי, תרצה אלמנתו<שהיתה הופעה בפני עצמה> ובטח נוספים ששכחתי.

יש מעט זמרים  שיכולים לעשות לי את זה.

יש רק אחד- שאחרי כ"כ הרבה שנים מאז מותו- עושה לי את זה.

נזכרנו אתמול, שבפלוגת הסדיר שלנו,  היינו עורכים "חידונים" על מילות השירים שלו.

נזכרנו גם, שהיינו בהופעה שלו, מועדון  ה"לוגוס" בתל אביב לפני 15 שנה <או משהו כזה>, ואיך דיברנו איתו אחרי ההופעה, ואיך שהוא היה כזה חביב.

היה מרגש לראות את הבנים שלו שרים, ובמיוחד לשמוע את הבן הגדול, מדבר, עם אותו חיתוך דיבור כמוהו.

היה מרגש לשמוע את אהוד בנאי שר עליו את בלוז כנעני.

היה מרגש לשמוע את הביצועים של כולם. את אגדת דשא של רונית שחר, את פלוגה בקו של מיקה קרני עם כינור ומיקי שביב , ומלא מלא מלא ביצועים מדהימים, שאני לא יכול לפרט, בגלל "חוסר במקום"

היה מרגש לראות קטעים מצולמים, מ"מסע הבחירות ", שם רואים את יהודה עדר ומיקי שביב ואפילו את יואב קוטנר צעירים ויפים, משתתפים ומנגנים בסרט הזה שצולם לפני 20 שנה. עוד יותר כיף לחשוב, שאחרי כל כך הרבה זמן, עדיין חשוב להם להנציח אותו.

הרגשה הכמעט "הסטורית", לראות את להקת תמוז עולה לנגן, והאקסטזה עם סוף עונת התפוזים שהם שרו פעמיים, לפי דרישת הקהל, שסירב ללכת הביתה.

והיה מאוד מאוד מצחיק, לראות כ"כ הרבה זמרים - אבל כל כך הרבה זמרים - מסטולים לגמרי.

ובכלל, כיף היה לראות בהופעה, כל כך הרבה צעירים ששרים את השירים שלו.

צעירים- שבזמן שהוא נפטר, עוד היו בכלל ילדים.

זה מלמד, שהמוזיקה והמילים שלו נשארו עמוק בתוכנו, גם אחרי שהוא הלך.

זה מלמד משהו עלינו.

אני לא יודע מה בדיוק, אבל נראה לי שזה משהו טוב.

:)