כותרות TheMarker >
    ';

    על אם הדרך

    נעים מאוד, אני שמוליק, מורה דרך המתגורר באזור המרכז. הבלוג בא לתאר מקומות, תופעות טבע, מקומות הסטורים, סיפורים אנושיים וכד' שניתן למצוא בדרך. בדרך לאן? זה יכול להיות בצד כבישים בין עירוניים, בדרך לעבודה באחד מרחובות העיר, לפעמים אפילו ליד הבית.
    הערה טכנית קטנה. בשל שיקולים של זכויות יוצרים, הצילומים שיצורפו לפוסטים השונים הינם צילומים שלי, אלא אם כן אציין אחרת.

    כעת, לאחר ההקדמה נותר לגשת לעבודה. עלי מוטל לכתוב ולצלם, ואני מקווה שאתם תקראו, תיהנו, ובפעם הבאה בדרככם ממקום למקום, תזהו את המבנה הזה, שמעולם לא שמתם לב אליו, ותחייכו אליו משמע היה מכר ותיק.

    ארכיון

    0

    בית הקק"ל

    4 תגובות   יום שלישי, 4/8/09, 22:22


    על כביש 44, מול הכניסה למשמר השבעה, לצד הנתיב הנוסע ממחלף השבעה לצומת בית דגן, ניתן לראות אנדרטה צנועה, וכעשרה מטרים ממנה שרידי חורבה.  קצת קשה לדמיין זאת היום, אך החורבה הינה שרידיו של בית מידות גדול בן שלוש קומות, המכונה בית הקק"ל, והאנדרטה מנציחה את שמותיהם של הנופלים בהגנה על בית הקק"ל ובקרבות אחרים.

     

    ראשיתו של הסיפור בשנת 1922, אז רכשה הקק"ל שטח אדמה בן 150 דונמים באיזור צומת בית דגן של היום, אך החליפה שטח זה, עם ערבי יפואי, בשטח בגודל זהה אשר גבל באדמת נחלת יהודה.  הערבי נטע פרדסים באיזור ובנה את הבית, שלימים יקרא בית הקק"ל.  הבית היה בן שלוש קומות, והכיל גם באר ובריכת אגירה.  באותה תקופה פעל בבית בית חרושת ערבי לסגריות.  בשנת 1930 מכר הערבי את הבית ו- 128 דונם מהאדמות ליהודי אמריקאי בשם שוגרמן.  שוגרמן התלהב מבית המידות ומהפרדסים, והחזיק את הנכס  במשך 9 שנים, עד אשר החליט למכור את הנכס, בשל בעיות כלכליות.  הימים היו שלהי המרד הערבי הגדול (שהחל שלוש שנים לפני כן, בשנת 1936), ולכן לא יפלא שאף בעל ממון יהודי לא היה מעוניין לקנות את השטח ששכן מבודד בלב כפרים ערבים.  לאחר ששוגרמן נואש מלמכור את הנכס ליהודים, החליט למכרו לערבי.   כאשר שמע על כך אברהם הרצפלד, איש המרכז החקלאי, הוא החליט למנוע את המכירה, וברגע האחרון, ממש כמה שעות לפני העברת הכסף ושינוי הרישום בטאבו, הצליח לשכנע את הקק"ל לרכוש את השטח ולהשאירו בידים יהודיות.  הקק"ל לא הסתפקה באותם 128 דונמים, וקנתה באזור עוד 900 דונם.  חלק מהאדמות ניתנו לעיבוד לקיבוץ מעלה החמישה.  בשל המרחק מהקיבוץ נהג חבר הקיבוץ שעיבד את האדמות והפרדסים באיזור ללון במשך השבוע בבית הקק"ל, ולשוב לקיבוץ לסוף השבוע.  מכיון שהבית היה גדול על אדם אחד, שכר אותו במקביל גם קצין משטרה ערבי, שהתגורר במקום עם משפחתו.  למרות המתיחות בין היהודים לערבים, היו היחסים בין דיירי הבית היו תקינים.  בנוסף, פעל בבית גם בית חרושת לדיקטים, שבעליו היה יהודי.

    לאחר קבלת הצעת החלוקה על ידי האו"ם, הזהיר קצין המשטרה הערבי את הקיבוצניק שהערבים מתכננים לפעול כנגד הבית, שהיווה נקודה יהודית יחידה בשטח ערבי עוין.  חבר הקיבוץ העביר את האזהרה לקיבוץ, והקיבוץ הודיע על כך ל"הגנה".  הוחלט שאין לנטוש את המקום, ולבית נשלחה תגבורת.  להחלטה היו מספר סיבות: התפיסה היתה שאין לפנות מאחז יהודי, גם אם מדובר בבית בודד הנמצא בין חמישה כפרים ערבים.
  • הבית שכן על בסמוך לצומת שחברה את יפו, ירושלים והדרך לדרום.  ויתור על הבית משמעותו היתה פינוי הצומת האסטרטגית הזו, והפקרתה לידי הכוחות הערבים.
  • הבית נתפס גם כמוצב ההגנה הראשון על אזור חולון ובת ים, וגם כאמצעי לניתוק יפו מרמלה לאחר נסיגת הבריטים.
  •  

    בשבועות הראשונים למלחמת העצמאות.  שומרי הבניין יכלו לראות את אנשי הכנופיות הערביות נוסעים על מדים וחמושים בנשק בציר בין רמלה ליפו.  עקב החשש מפעילות בריטית כנגדם, הם הסתפקו בשמירה על הבניין, ולא תקפו את אנשי הכנופיות הערביות.  בינואר 1948 הותקף הבניין בפעם הראשונה, כאשר כוחות ערבים הצליחו להטמין חומר נפץ ולפוצץ את אחד מחדרי הבניין.  בהתקפה נפל החלל הראשון בהגנה על הנקודה, דוד ברנדוין, בן 22.  עקב ההתקפה הוחלט למקש את סביבות הבניין, אך בעת המיקוש הופעל בטעות אחד המוקשים, ושני לוחמים, מנשה כהנא ויאיר עמיחי נפצעו קשה, ולבסוף נפטרו מפצעיהם. הערבים שהבינו שסביבות הבית ממוקשים, שינו את הטקטיקה שלהם.  מדי פעם בפעם הם היו יורים לכיון הבית מיאזור ובית דג'אן.    ב- 17.2.48 הוחלף הכח במקום.  כוחות הפלמ"ח פונו מהבניין, ואת מקומם תפסה פלוגה של אנשי החי"ש, שהיוו את פלוגה ו' של חטיבת גבעתי שזה עתה הוקמה.  הפלוגה היתה מורכבת מצברים צעירים ומעולים מבוגרים יחסית, שחלקם גם לחם בשורות הפרטיזנים באירופה.  בשל הסכנה, הם הובאו למקום בתוך משוריינים כאשר אשנבי המשוריינים היו סגורים.  אנשי הפלמ"ח קבלו את מחליפיהם בלגלוג מסויים, ואף כתבו על אחד הקירות שיר קצר:

    קום וברח איש החיש

    פצצת חבית כבר על הכביש

    עוד מעט יוצת הפתיל

    ולא תהיה שווה אף מיל.

     

    בלילה השני להגעתם, בשעה 5:00 לפנות בוקר מזהה אחד השומרים שני רכבים מתקרבים.  הרכב הראשון עובר ללא ארועים מיוחדים אך בהתקרב הרכב השני, סופג הבניין אש תופת.  השומר, שחושש שהאש מחפה על זריקת פצצה, נשען על מעקה המרפסת, ומתחיל לירות לכיוון הרכב השני, למרות האש הניתכת עליו.  תוך כדי חילופי האש חששותיו מתאמתים, והוא מבחין בחבית המידרדרת לכיון הבית.  בהתאם לתרגולת הוא שואג "חבית!", וכל מגיני הבניין בורחים החוצה.  עוברות מספר דקות של שקט מתוח, שבסיומן מחליט החבלן לגשת אל המטען ולבדוק את המצב.  הוא מגלה שפתיל ההשהיה אינו בוער.  ככל הנראה, עקב חילופי האש, החבלן הערבי נלחץ, ולא הצליח להפעיל את פתיל ההשהיה.  החבלן מניח את החבית בצד, מתוך מחשבה שיתכן שיהיה ניתן להשתמש בחומר הנפץ, אך בבוקר הבריטים מגיעים ומפוצצים את החבית, על מנת שחומר הנפץ לא יפול בידי המגינים. לאחר עשרה ימים (28.2) שוב דורדרה חבית חומרי נפץ לכיון הבית.  הפעם החבית התפוצצה, חלק מהבית נהרס, ואחד המגינים נפצע קשה.  לאחר ההתקפה הוחלט לחפור בונקרים בסמוך לבניין, כך שאם הוא יותקף מחדש בצורה זו, יוכלו המגינים לרדת לבונקרים ולהמשיך בלחימה גם עם הבניין יהרס לחלוטין. בחודש מרץ הסתערו על הבניין כמאתיים לוחמים ערבים.  לאחר התקפה שעתיים של חילופי אש, הצליחו המגינים להדפה, והערבים נסוגו.  עם נסיגתם מחליטים המגינים לערוך סריקה של השטח.  במהלך הסריקה הם מאתרים אמצעי לחימה שונים שננטשו על ידי הערבים:  רימונים, מטעני חומר נפץ, רובים ותת מקלע שמייסר (מתוצרת גרמנית).  את תת המקלע הם מעניקים במתנה לשמעון אבידן, מפקד החטיבה, והוא שימש אותו כנישקו האישי עד לסיום מלחמת העצמאות.

     

     לאחר כשבוע (19.3) שוב הסתערו מאות ערבים על הבניין.  במהלך ההתקפה הם הצליחו לפוצץ את הבניין כמעט לחלוטין באמצעות מכונית תופת.  המגינים נסוגו אל הבונקרים שהוכנו בעוד מועד, והמשיכו בלחימה נואשת.  כאשר התחמושת כמעט ונגמרה, והקרב נראה אבוד, הגיעה ברגע האחרון תגבורת של חטיבת גבעתי מחולון, ובהתקפת נגד הצליחה להדוף את ההתקפה.  בשלב זה החליטו הבריטים להתערב.  ציר התנועה בין רמלה ליפו היה חשוב לצורך נסיגת הכוחות הבריטים, והם חששו שהקרבות בין יהודים לערבים במקום ישבשו את הנסיגה.  הם דרשו מהיהודים לסגת מעמדותיהם.  הכוחות היהודים סירבו לדרישה, ולבסוף הוסכם על פשרה:  היהודים נשארו בבונקרים, משוריין בריטי הוצב על חורבות הבית, וחצץ בין הערבים ליהודים.  

    למרות שכעת הערבים לא תקפו את בית הקק"ל במישרין, הם הטילו עליו מצור, ותקפו את שיירות האספקה.  ב- 22.4 נהרג אהרן אשכנזי, לאחר שניסה לנטרל מטען צד שהונח על ידי הערבים על מנת לפגוע במשוריין שסיפק מים למגינים.   לאחר התקרית החלו להעביר אספקה באמצעות לוחמים שהיו מסתננים אל המקום ברגל, דרך הפרדסים, ונשאו את האספקה על גבם. המצור על הבניין הסתיים רק באחד במאי, לאחר שבמסגרת מבצע חמץ נכבשה יאזור. 

    לאחר המלחמה הוקמה במקום אנדרטה צנועה המעלה את זכרם של ארבעת החללים שנפלו במקום, ולצידם עוד עשרה שמות של נופלים מפלוגה ו', אשר נהרגו בקרבות אחרים.

    מקור התמונה הראשונה, המראה את בית קק"ל לפני חורבנו הוא אתר מוטק'ה:  http://www.motke.co.il/UploadFiles/ArticlesPics/Article_3016_Pic_5.jpg

     

    התמונה השניה מראה את החורבה כפי שהיא נראית היום מהכביש.  תחת הקמרון שנותר היתה הבאר.

     

    התמונה השלישית מראה את האנדרטה שהוקמה לאחר סיום מלחמת העצמאות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/10/09 17:01:

      מר שוגרמן שעל שמו נקרא הבית היה יהודי אנגלי (לא אמריקאי) בשם חיים. אני יודע משום שאני נינו של חיים שוגרמן. הוא עלה לארץ ב- 1929 ושם לו למטה לגאול אדמות מבעלות ערבית. הוא נקלע לקשיים יחד עם אגודת אל-ההר אשר רכשה את אדמות גוש-עציון וזו הסיבה שהוא נאלץ למכור את אחוזת בית שוגרמן בבית דגון.

      הוא נפטר בשנת 1938 ומאות מצאצאיו פזורים כיום בכל רחבי הארץ.


      (שלח לי אימייל ואשלח לך ציור של בית שוגרמן לפני שנחרב).

        7/8/09 09:43:


      נכון, הרבה אנשים עוברים שם, חלקם אפילו לא שמים לב לעובדה שיש שרידי חורבה ואנדרטה לידם.

      כשהייתי ילד, הורי עבדו במכון וולקני הסמוך.  לעיתים בחופשים היינו, הילדים, נוסעים איתם לעבודה.  למרות שעברנו שם מאות פעמים, כילדים, במהלך חיינו, אחי מעולם לא שם לב לעובדה שהמקום קיים, בוודאי שלא ידע שיש גם סיפור מעניין למקום. 

      אבל זה הרעיון של הבלוג, להראות מקומות שאנחנו עוברים לידם, וכלל לא מודעים אליהם.

        5/8/09 16:52:

      נחמד להזכר במקום, הייתי שם בסיור לפני הרבה שנים.
        5/8/09 07:30:


      ואנשים עוברים שם יום יום

      ואין להם מושג על ההסטוריה של הבית

      על כל הלוחמים שמתו בהגנה עליו

      תודה על הפוסט הזה

      שי