.

הפוסט הזה מוקדש

לתמיר

יקרת, גילי

שפשוט האמינו 

.

לפני שלוש שנים, בהשתלמות בירושלים

שנקראת מנהיגות בחיי היומיום, ישבתי לקפה

עם המנחה ולאחר שיחה ארוכה הוא הציע לי

עבודה בבית הספר למנהיגות.

התרגשתי נורא מהאדם הזה שהכיר אותי

ומייד זיהה בי פוטנציאל ונתן בי אמון.

.

רק סיימתי אז קורס מאמנים, כבר היתה לי

סדנא מוכנה ביד - הורות בכיף.

.

באתי הביתה וסיפרתי על כך לאבא שלי עליו השלום.

אבא שלי,

אותו אהבתי מאד, ישר אמר:

.

"אבל איך הוא יודע שתצליחי?"

.

השדים שלו, חוסר האמון שלו, הפחדים שלו

לחצו אצלי על הכפתור המוכן מראש

שנמצא שם כבר שנים ואיבדתי את הבטחון,

את השמחה, את האמון שזה באמת יקרה.....

.

אז הפסקתי לעשות לטובת שזה יקרה....

.

אבא שלי נפטר ועבר לעולם שכולו טוב

ואני לאחר מותו יצאתי למסע שמטרתו להפסיק לחכות

שמישהו יציל אותי

מהשדים של עצמי.

להביא את הבטחון ואת האמון המלא שלי בעצמי -

לתוך חיי. להעיז, לסמוך על עצמי. לעמוד מאחורי עצמי,

לשמור עלי,

להיות מסוגלת להשתיק את הקול הזה שאומר:

איך תדעי שאת יכולה? ואם לא תצליחי?

.

לפני שנה נפגשתי עם איש מקסים שהכרתי פה בקפה

בתחנת דלק בכביש 6, בדיוק באמצע הדרך.

קבענו שם לכוס קפה + שיחה.

.

תמיר פלג - קבוצת יוזמות.

.

לאחר פגישה של שעה, תמיר אמר לי שהוא ואני

נעבוד יחד ושאין לו שום ספק שאני יכולה לעשות כל דבר

שאני רוצה - שאני מנהיגה טבעית.

אני הייתי עדין במקום שלא הייתי מסוגלת לקחת את זה,

להאמין בזה, לא יכולתי להאמין בעצמי.

.

תמיר לא ויתר לי, עבדתי איתו,

אימנתי דרכו, למדתי איתו,

ברכתי על נוכחותו בחיי. 

עד שבשבת האחרונה הוא התקשר ואמר:

ביום שני את מעבירה סדנא.

.

התפלצתי וכל הדם יצא לי מהגוף

באותה השניה. שאלתי אותו:

.

"איך אתה יודע שאני אצליח..."

והוא אמר: אני יודע.

אין לי ספק.

את עושה את זה בהליכה.

מה יכול לקרות.

מקסימום - תצליחי.....

.

רק ביום ראשון אזרתי אומץ לומר לתמיר שאני מוכנה

וביום שני עליתי על הרכבת לעכו והעברתי סדנת אימון ראשונה.

"אימון בחיי היומיום..."

3 שעות בוקר ואחר כך 3 שעות אחר הצהרים.

בשעת המנוחה כתבתי לתמיר "אני להיט...." והוא ענה:

.

אני ידעתי את זה קודם......

.

ברכבת חזרה הביתה בכיתי רוב הדרך.

מהתרגשות, מעייפות, מנפילת מתח, מהרצון העז

להתקשר לאבא שלי ולספר לו.

לחלוק איתו את ההתרגשות הזאת.

.

המחשבה היחידה שעלתה בי בתוך ההתרגשות היתה:

"יש  כאלה שאומרים שאני

המלאך שצנח להם לחיים

מסתבר

שגם למלאכים יש מלאכים........

.

העזתי. קפצתי לאש

וגילית שאלה הם מים צוננים ונעימים

ושאני יודעת לשחות....

.

אז רק רציתי להודיע לעולם, שאני מחכה לו,

אבל

הוא כבר לא צריך להציל אותי ממכשפות,, 

משדים וגם לא מאנשים מדברים,

אפילו כבר לא מעצמי.

.

עכשיו כשאני מסוגלת לזהות הזדמנות,

לקחת אותה,

להתגבר על הפחדים -

עכשיו אני באמת כבר יכולה

לחכות לו - להכיר אותו - עכשיו הוא כבר

באמת יכול להגיע.....