כולנו כבר מכירים את המנטרות השחוקות בנוגע לרשת האינטרנט: העתיד טמון ברשת, האינפורמציה ברשת מגיעה מהר יותר, היא עדכנית ואינטראקטיבית, הרשת היא היפר-מדיה הכוללת בתוכה את כל המדיה שקדמו לה, היא סינכרונית וא-סינכרונית בעת ובעונה אחת, היא לא מוגבלת על ידי החלל הפיסי, היא נגישה מכל מקום, עלות ההפצה ברשת שולית ועוד ועוד ועוד... למעשה, אם מקשיבים למנטרות הללו, מוצרי דפוס כמו עיתונים נראים ארכאיים ולא רלבנטיים לעידן בו אנו חיים. יותר מזה, הם נראים כשייכים לעבר, או כפי שרבים אוהבים לדקלם: Print is Dead.   

את העיתון המודפס מספידים כבר למעלה מעשר שנים. כבר באמצע שנות התשעים, כשאחוזי החדירה של רשת האינטרנט בארצות המערב היו נמוכים ביותר, החל ההספד הפומבי וההמוני, שנישא בעיקר על שפתיהם של אנשי שיווק, מומחים לתקשורת וכמובן אנשי היי-טק וסטארט-אפיסטים למיניהם. בעידן הדיגיטאלי, סיפרו לנו, אין מקום לעיתונים. אבל למרות הכל, הפלא ופלא, אנשים עדיין קוראים עיתונות מודפסת.    

אז נכון, אי אפשר להתעלם מיתרונות רשת האינטרנט על מדיה מודפסת, וקשה גם לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהשינויים העוברים על העיתונות המודפסת: מספר העיתונים קטן, התפוצה יורדת והפרסום הולך ומתדלדל. אבל עדיין, אנשים קוראים עיתונים, והעיתונות המודפסת, על אף שהיא במשבר, לא תיעלם ממפת התקשורת כל כך מהר.   

רשת האינטרנט הופיעה במפת התקשורת כמה שקלייטון קריסטנסן כינה Disruptive Technology, טכנולוגיה שאינה משכללת או משפרת את הטכנולוגיות שקדמו לה, אלא יוצרת מהפכה בתפיסה. אבל רשת האינטרנט אינה הטכנולוגיה הראשונה בתחום התקשורת שעושה זאת. לפניה היו מכונת הדפוס, הטלגרף, הרדיו והטלביזיה, ובכל פעם שטכנולוגיה מהפכנית שכזו פותחה, מיד היו כאלה שמיהרו להספיד את אלו שקדמו לה ולבשר על מותן. Video Killed the Radio Star בישרה להקת הבאגלס בשנת 1979, אבל הפלא ופלא – למרות שיש טלביזיה, כבלים, לווין ו-VOD, הרדיו עוד איתנו (ודווקא הווידאו לא...).   

כשמופיע בזירה אמצעי תקשורת חדש, המדיה הוותיקים מסתגלים אליו מבחינה ארגונית, עסקית ומוסדית. הם משתנים, מסתגלים לאקולוגיה החדשה של שוק התקשורת, ומתרכזים במה שהם טובים. גם במקרה של העיתונות המודפסת זה מה שיקרה.   

כבר היום, עיתונים גדולים מתרכזים בתכנים מקומיים ובכתבות עומק, ובמקרים מסוימים אפילו מוותרים על הדפסת מהדורה יומית ומגבילים את עצמם לסופי שבוע, בהם רמת החשיפה גבוהה משמעותית, ואז ניתן גם לדרוש מחירי פרסום גבוהים הרבה יותר. תוכן מקומי, ערך מוסף, פחות חדשות והדפסה בתדירות נמוכה יחסית, כל אלה יעזרו לעיתונות המודפסת לצלוח את המשבר שהיא שרויה בו כיום. זה אולי נשמע כשינוי מהותי עבור העיתונות היומית, אבל למעשה כל המאפיינים הללו כבר קיימים – בעיתונות המגזינית.   

מגזינים לא מתחרים ברשת האינטרנט. הם מספקים דברים שהרשת לא יכולה לספק כמו חווית קריאה, כמו משהו שמחכים ליום בו הוא ינחת בתיבת הדואר, עמודי כרומו בוהקים בהם התמונות נראות הרבה יותר טוב מאשר על כל מסך דק, משהו שאפשר לשמור או להציג לראווה בסלון או בספרייה. עם כל הכבוד לרשת, ויש כבוד, את כל אלו אין שם.  

 יתרה מזאת, העיתונות המגזינית, או לפחות החלקים שלה שמנוהלים כמו שצריך, ידעה תמיד להתבסס על מנויים ולא על פרסום. המפרסמים ומשרדי הפרסום הם קפריזיים, הם הולכים שבי אחרי אופנות חולפות ותמיד קיימת הסכנה שהם ירצו להשפיע על התכנים של העיתון ברמה זו או אחרת. זאת ועוד, המפרסמים עצמם בדרך כלל לא ממש מבינים בתקשורת, ומשרדי הפרסום מונעים בעיקר על ידי אינטרסים כמו גובה עמלות. אם על זה אתה בונה את העסק שלך, אתה בבעיה. המנויים לעומת זאת משלמים בזמן, ואם מספקים להם תוכן איכותי, הם גם נאמנים לאורך זמן.   

אגב, אין בכל האמור לעיל בכדי לבטל את הפרסום בעיתונות המגזינית. עיתונות מגזינית מציעה למפרסמים קהל איכותי ומפולח הרבה יותר מאשר העיתונות היומית, בדרך כלל במחירים פחותים. בראיון לגלובס לפני מספר שבועות טען אנדרו סוויננד, נשיא הפעילות הגלובאלית של קבוצת סטארקום מדיה ווסט גרופ, ששמונה קוראים מקוונים שווים מבחינת הרווח לקורא אחד של עיתון פרינט. תפקידו של סוויננד הוא לזהות מגמות בתחום המדיה החדשה בכל רחבי העולם, עבור החברה בה הוא מועסק שמנהלת תקציבים בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים. אפשר להניח שהוא יודע על מה הוא מדבר.     

הפרינט אם כן, לא רק שאינו מת - הוא חי ובועט בתחום העיתונות המגזינית, וההמחשה הטובה ביותר לכך היא העובדה שאפילו אחד מהסמלים המובהקים של התקשורת בעידן הדיגיטאלי – Wired - מופץ כמגזין. בפרינט.