הייתי מוכן לאהוב אותך אפילו רק לשישים דקות. 
רק לשלושת אלפים ושש מאות שניות.

הייתי רוצה לאהוב את עינייך השקטות, הנואשות.
לאהוב את מבטך הסוער ולאחר מכן את מבטך הרגוע.

הייתי רוצה לאהוב את עורך הלבן, העדין.
את הצלקת הקטנה שבבטנך ואת זו החבויה שמתחת לישבן.

הייתי רוצה לאהוב את קולות תשוקתך. את נשיפות העונג ואת אנקות ההנאה החטופות והרוטטות, שאינן נותנות לי מנוח.

הייתי רוצה לאהוב את צחוקך המתגלגל, המדבק. את אותו צחוק מתוק שתמיד תשמיעי לשמע דבר מה שאמרתי, במתכוון או שלא.

הייתי רוצה לאהוב את כאבך ואת שמחתך.
את רגעי האושר והצער שהיו ושיהיו, ואת כל רגעי הסבל שעברת.
הייתי רוצה לאהוב את בכייך החנוק ואת דמעותייך המלוחות.

הייתי רוצה לאהוב אותך גם כשאת כעוסה ומיואשת, וגם
כשאת שלווה ונינוחה.

הייתי רוצה לאהוב את שמך האמיתי ואת כל שמותייך הבדויים.
הייתי רוצה לאהוב את כל הספרים האבודים,
ואת כל השירים הנשכחים, ואת כל הערים הקסומות,
שמילותיהם ומראותיהן נחקקו בליבך.
הייתי רוצה לאהוב את המקום ממנו באת ואת המקום אליו הגעת.

הייתי רוצה לאהוב את כל אלו שאת עצמך אוהבת.

הייתי רוצה לאהוב את כל זאת, אם היה אפשר, אם היה מותר.

אך אני יודע כי איני היחיד, וכי ישנם עוד רבים אחרים המבקשים לאהוב אותך, רק לשישים דקות.
רק לשלושת אלפים ושש מאות שניות.

הקטע הזה נכתב בקיץ 2003 ופורסם לראשונה בדיוק בחג האהבה (ט"ו באב) של אותו קיץ.

הקראתי לה את המילים האלו, שנכתבו עבורה, בחדר קטן ומחניק שהיה מקום עבודתה. היה זה לאחר מספר חודשים מאז שהכרנו, בלילה אחד כאשר ישבתי עמה ואירחתי לה חברה. דמעות באו לעיניה בעקבות רגשי אהבה שהיו לה לאחד שלא כל כך החזיר לה אהבה והדבר גרם לי לשלוף מכיסי את הנייר המקופל והמרופט ובו המילים האלו ולהקריא לה אותם. אני זוכר שהיא חייכה לעצמה אך לא אמרה דבר.

 היא הייתה עולה חדשה עם ילדה,שהתחתנה והתגרשה בגיל מאוד צעיר. היא הספיקה לעבור לא מעט סבל וקושי בחייה, שחישלו אותה והפכו אותה לעתים לאדם שאינו שש להראות את רגשותיו.

אז מה קרה בסוף? כן, אהבתי אותה,והיא אהבה אותי, ליותר משישים דקות. הרבה יותר.

ולבסוף אכן תמו להן שישים הדקות והשעון צלצל את צלצוליו. ורק כעת אני חושב על כך שהשעון מסמל כך כך הרבה את דרכנו שלנו- הוא סופר את שניותיו ואת דקותיו עד שמסיים שוב בנקודת ההתחלה ושוב יוצא הוא לאותה הדרך ובכל זאת, תהיה זו שעה אחרת, שעה חדשה ושונה מקודמתה.

הספרים האבודים לא אבדו והשירים הנשכחים לא נשכחו. והערים הקסומות עדיין שם לתמיד, גם אם לעתים נשכח מקיומן. וגם כאשר נשכח, היו בטוחים שאהבת שישים הדקות תזכיר לנו אותן מחדש.

עד לצלצול הבא

(מאי 2007)