ב"ה,

   כפיות היצר לאהבת ישראל מצוה השקול כנגד כל התורה

הרב הקדוש רבי יצחק יהודה יחיאל ספרין מקאמארנא זצ"ל, בספרו אוצר החיים, על תרי"ג המצוות, מונה את מצות "צער בעלי חיים" בין תרי"ג המצוות דאורייתא מהתורה. פעמיים כמצות "עשה", ופעם כמצות "לא תעשה", ומסביר את פרטי המצווה, וכך הוא כותב:

   "מצווה שמונים מתוך תרי"ג מצוות היא לפרוק משא מהנכשל בדרך.

   מצוות "עשה" להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשא בדרך. שנאמר: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזב לוֹ עָזב תַּעֲזב עִמּוֹ (שמות כג, ה).חייב לפרוק מעליה, ולטעון עליה, אפילו היה עליה משא יותר מן הראוי לה.

   זקן ואינו לפי כבודו, פטור. ואם עשה לפנים משורת הדין תבוא עליו ברכה.

   פרק וטען וחזרה ונפלה, חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת נוספת, ואפילו מאה פעמים, שנאמר: עָזב תַּעֲזב עִמּוֹ.

   וצריך להדדות ללכת באטיות עמו עד מרחק של פרסה כדי לוודא שהמשא לא ייפול שוב, אלא אם כן אמר בעל המשא: "איני צריך לך".

   ופירוש כִּי תִרְאֶה. מאימתי הוא החיוב? שיערו חכמים (במסכת בבא מציעא, דף לג עמוד א) "רוס" כלומר רס"ו [266] אמות ושני שליש אמה [שהם בערך 128 - 160 מטר]. אבל רחוק מזה אינו חייב לנטות לסור מן הדרך אליו, ואם עושה לפנים משורת הדין תבוא עליו ברכה.

   מצאה רבוצה, אף-על-פי שאין הבעלים עמה, מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה, שנאמר עָזב תַּעֲזב, מכל מקום. אם-כן למה נאמר עִמּוֹ, שאם בעל הבהמה הלך, וישב לו, ואמר: "הואיל ועליך מצוה, פרוק". פטור, שנאמר עִמּוֹ.

   ואם היה בעל הבהמה זקן, או חולה, חייב לפרוק ולטעון לבדו.

   ונוהגת המצוה בכל-מקום כלומר, הן בארץ ישראל והן בחו"ל ובכל-זמן כלומר, הן בזמן שבית המקדש עומד על תילו, והן בזמן שבית המקדש עומד בחורבנו, כלומר גם היום בזכרים ונקיבות גם נשים חייבות במצות "עשה" זו.

   משרשי המצוה ללמד נפשנו במידת החמלה, ואין צריך לומר שהוא חובה עלינו לחמול לא רק על בעלי החיים, אלא גם על האיש המצטער בגופו כגון: שהוא חולה או שיש לו אברים פצועים או חסרים, אלא אפילו על המצטער באבידות הפסד ממונו, מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו, וכל שאין מרחם אין מרחמים עליו מן השמים".

   ובמצוה תק"ם תקמ"א (בספר דברים פרק כב) כתב ה"אוצר החיים":

   "מצות "לא תעשה" שלא להניח בהמת ישראל רובץ תחת משאו וילך לו, או שהוא בעצמו כלומר חברו רובץ תחת משאו, אבל יעזרהו ויקים בהמתו, עד שיתקן משאו, ולפרוק מן הבהמה.

   ובפריקה מקיים "עשה" של מצוה שמונים שהובאה למעלה, ו"לא-תעשה" שבכאן (דברים כב, ד): לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם. ומצות "עשה" לטעון עמו, להקים המשא על הבהמה או על האדם שנאמר: הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.

   מדיני המצוה, אם הניחו והלך לו, ביטל שני מצות "עשה" ו"לא תעשה" אחד.

  זקן ואינו לפי כבודו, פטור. ובלבד שאם היה מקרה כזה בבהמה שלו, גם לא היה פורק וטוען, אזי פטור גם בשל חבירו. ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין, כי קיום מצות בוראו יותר חשוב אצלו מהצלת ממונו, יפרוק ויטען ותבוא עליו ברכה.

   פגע נקרא בדרכו בשנים בשתי בהמות אחד צריך לפרוק, ואחד לטעון. מצות פריקה קודמת, שיש בה "לא תעשה", ו"צער בעלי חיים" שהוא גם כן מצוה.

   פגע בשתי בהמות, אחת של אוהב לפרוק, ואחת של שונא לטעון. מצוה לטעון למרות שבפסקה הקודמת פסק ש"מצות פריקה קודמת", כי כפיות היצר לאהבת ישראל מצוה השקול כנגד כל התורה.

   ונוהג בכל-מקום ובכל-זמן בזכרים ונקבות".

   שימו לב לדבריו הקדושים: "כי כפיות היצר לאהבת ישראל מצוה השקול כנגד כל התורה", ובכלל בשני הקטעים חוזר ואומר כל הזמן: "תבוא עליו הברכה", כמה ברכות בירך את מי ששומר על "צער בעלי חיים".