כבר שנים מספרים לי שאנחנו דומות. אף פעם לא ראיתי את זה.

אין לנו את אותו הסגנון (חישבו קיבוצניקית חמימה לעומת תל אביבית קרירה), לא אותו גוף (אני יותר רכה, היא יותר קולב), צבעים שונים (חוץ מהעיניים הכחולות, תודה לסבא ישראל), הגיית דיבור שונה... ואני אפילו לא מזכירה את החברים השונים שבחרנו לנו במהלך השנים.

אתמול, בפעם הראשונה, ראיתי כמה אנחנו דומות. כשהקולב הסיעה אותנו הביתה, היא סיפרה לי על חוויותיה מארוע שעבדה בו. סיפרה איך דאגה לבנות האחרות, איך "לחמה" במארגנים שלא דאגו להן אפילו למים, איך עמדה מול הבוס הגדול ומה היו התגובות שלה.

היא דיברה, ואני (בעיקר) הקשבתי, וכל הזמן חשבתי: "וואו, אני הייתי עושה בדיוק אותו דבר".

אני נזכרת שהיא אמרה לי בתחילת השיחה "לדבר על זה מעצבן אותי שוב" (או משהו כזה) אז, 'נתי, אני מקווה שלא הגעת עצבנית לעבודה.

ועוד משהו: כל הכבוד על האסרטיביות!

אחותי, אני אוהבת אותך.