משיכת קולמוס
0
הומלסיות - חירות טוטאלית?
(מי מהדמויות בקליפ הכי ריתקה אתכם?)
מה יש בהומלסיות שמושכת אותי? קריאת תיגר? חירות טוטאלית? התנערות מכל אחריות? לצחוק לאלוהים בחזרה על הצחוק שעשה לנו עם זמניות החיים?
כך או כך בפעמים הבודדות שמצאתי עצמי הומלסית ללילה הרגשתי (מעבר למציאות שכפתה עלי את השינה על הספסל) כף לא נורמלי.
הומלסיות מבחירה - זה פשוט לשים גין על כל העולם.
ערן בדינרי סיפר שעשה את זה במשך שנה מותר הגבר מן האישה.... |
תגובות אחרונות
-
הנץ דואה
בתגובה על רִיק ואימה
-
גלי?פטר
בתגובה על - - - - -
-
פלג קטנה
בתגובה על צ'יקיטיטה - לאחותי הקטנה
-
טומי טומי
בתגובה על The lonely shepherd
-
שיחה עם עצמי
בתגובה על אם החתן
-
יוסיפור
בתגובה על קראו לזה חלה
תגובות (44)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ראית את הסרט "פישר קינג"?
חירות טוטאלית היא תחושה פנימית בעיניי
ולא משהו שקשור לבית או העדר בית.
לא כל הומלס חש בחירות הנכספת -
לנו יש תמיד לאן לחזור...
אופס סורי, זו כבר פעם שניה שאני קוראת לך רחל:)
רחל, ראי תשובתי לאיריס.
וכן, חשבתי ואת התוצאה את יודעת....
עכשו, כאם שמגדלת את ילדיה, זה כבר אבוד לך:)
אבל כן, ההיבט הזה של החירות יכול שהוא תולדה של התקופה שעברתי בנעורי.
אל תשכחי שאני תוצר של תקופת ההיפיס.
אני גם חושבת שפה בארץ דוקא, לתנועת החופש והמחאה הזו היתה כפל משמעות.
רובנו, אני בכל אופן, היינו כאן דור ראשון בארץ שנולד להורים גלותיים.
פער הדורות היה עצום.
רשמי השואה נראו כמעט על כל זרוע של איש/אישה מבוגר, (מגיל 30 +-)
גיל הנעורים תפס אותי עם מלחמת ששת הימים, מלחמת וייטנאם ופסטיבל וודסטוק,
הפרדוכסים האלה העצימו את התהיות על משמעות החיים, על הטעם לחיות והקשו על השאלה איך לחיות.
השאלות הקיומיות לא הרפו, כמו גם הידיעה כי בסוף מוות וכי יתכן שהסוף הזה קרוב.
אבל כמובן שהמגבלות והתכתיבים הכריעו את הכף ....
ברור.
אך בדיון עלו דברים נוספים סביב חיי רחוב וביניהם פרנסה ואמנות, כגון מר שיין שהוזכר בתגובות ואנוכי שהוזכרתי בגוף הפוסט.
דרך אגב, זה פוסט מעניין וחשוב ואני נהנה מהתגובות ומהאפשרות לשתף מעט מהחויה האישית שלי הקשורה לחיי רחוב גם אם מעולם לא הייתי הומלס על-פי ההגדרה. וגם אין לי כל רצון בכך.
ערן, בתפיסה שלי (וגם בתרגום) הומלס הוא אדם חסר בית. לעבוד ולהתפרנס זה דבר אחד. להיות חסר בית, על כל המשתמע מכך - דבר אחר לגמרי
אני קורא את התגובות והמשותף להן הוא שהן מגיעות ממערכת אמונות ומתפיסה אישית לחלוטין, כמובן.
אני חושב שאני יכול לתרום מעט יותר לדיון בשל הסיבה שחייתי בעבר כאמן רחוב - ברחוב עבדתי והתפרנסתי.
לא ישבתי, עמדתי עם הגיטרה עליי - בגובה העיניים והשתמשתי במגבר נייד כדי שישמעו אותי היטב וכדי שיהיה ברור שאני אמן ולא קבצן. ניגנתי את יצירותיי המקוריות לגיטרה.
דרך החויה הזאת דברים התרחשו, דברים פרדוקסליים, כגון - הפכתי להיות תוך מספר חודשים למורה למוזיקה של מספר סלבריטאים ואנשים ממעמד כלכלי גבוה. כמו כן הוזמנתי לקונצרטים פרטיים אצל אנשים ידועים. ודברים נוספים, כגון: בית קפה מצליח בתל אביב אשר מולו ניגנתי יום אחד: הבעלים יצא אליי והזמין אותי, בשכר כמובן, להופיע שם. הופעתי שם פעמיים בשבוע במשך שנה וחצי ושם צברתי קהל נוסף.
הנקודה החשובה ביותר היא זאת והיא מעבר לכל תפיסה או אמונה לגבי הרחוב: תבצע שינוי שכזה לא מתוך התנגדות סמויה, אידיאל או בריחה אלא תוודה היטב שאתה "שם", כלומר - שאתה רוצה באמת ובתמים לצאת לחויה כזאת ולא כדי לברוח מדבר-מה.
בשל הסיבה שרציתי את זה באמת ושחשתי היטב את הפחד והחרדה ולא הדחקתי אותם אלא פעלתי איתם אז דברים התרחשו ונוצר שינוי חיובי ומצמיח עבורי.
אני מכיר את מר שיין, ראיתי אותו פעמים רבות ברחוב.
הדבר הבא שארשום הוא בעל חשיבות:
בימים בהם חשתי אושר ואהבה והרוחתי טוב - אם הייתי נתקל בימים כאלה במקרה במר שיין הוא היה נראה לי כאדם מואר שבחר נכון את דרכו. אך בימים בהם הדאגה והחרדה היו דומיננטיים יותר בתוכי הייתי יכול להבחין בו לפתע ברחוב ולראות דבר-מה שונה לגמרי: ראיתי אדם עייף מאד ולא מאושר.
עניין זה הוא בעל חשיבות מפני שישנו דבר בסיסי: להיות אדם זה לא פשוט כלל וכלל וזה לא משנה אם אתה עובד במשרה בחירה ומרויח הרבה כסף או חי מיום ליום בנגינת רחוב. מדוע? כי יש שחיקה טבעית ואחריות, לא משנה היכן אתה.
לאחר מספר חודשים החויה הפכה לשגרה: צריך לצאת מהבית בשעה מסוימת, לתפוס את המקום בו אני מנגן לפני שיגיע בשעה הזאת והזאת הכנר (יש הסכמים לא כתובים בין אמני רחוב), לשוב הביתה, לאכול, בערב להופיע בבית הקפה, שעתיים עם אותן יצירות. ואם אתה עייף וממורמר וכעוס אתה תדחה אנשים וזה יאיים על הפרנסה שלך, ולא משנה אם אתה עובד בשירות לקוחות, בנגינת רחוב או בחברת הייטק. כלומר - אם אתה מבקש לצאת לחויה כזאת מתוך מחשבה ניואייג'ית קיצונית על גן עדן או פתרון סופי לסבל אתה פשוט משלה את עצמך.
צריך להיות כריזמטי ברחוב כמו אדם שמנהל עסק. היו ימים שהמקום הקבוע בו ניגנתי היה "יבש" ומעט אנשים עצרו. אתה צריך לאסוף את עצמך ואת החפצים ולחפש מקום אחר, לפעול היטב עם התחושות, להריח סכנות, כי ברחוב אתה מבין היטב מהם - זמן, כסף, אנשים, מקום.
מאוד מאוד מעניין מה שכתבת כאן, כי אותי מה שמעיר בבוקר לשתי משרות
זו החרדה שאהיה הומלסית. אף פעם לא חשבתי על מובן החירות בהקשר הזה
עכשיו אחשוב , כמובן.
נהדר נהדר נהדר
תודה טוסק'
כל כך מעריכה את זה שהבאת לפה.
תראי כבר כמה שנים עברו מאז שכתבת
ואני, בכל שנה, באותה מדרכה, באותה שעה,
אותו השיר.
תודה אישה.
הנה הסיפור כפי שסופר (וממש אין צורך בכוכבים)
ראיתי אותה יושבת באמצע המדרכה, ושרה. יושבת בניחותא, כאילו הייתה בקומזיץ על שפת הים, או ישובה על כורסה במסיבת חברים. אישה בשנות הארבעים שלה, רזה, סימני יופי שחלף עדיין ניכרים בפניה. סיגריה בידה, ולראשה כובע מצחייה מוטה הצידה בגנדרנות מה. עוברים ושבים עקפו אותה ומיהרו לדרכם. אבל היא – לא הבחינה באיש. המשיכה לשיר כשחיוך רחב נסוך על פניה. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת. המונית עצרה ברמזור האדום והייתה בידי השהות לבחון אותה היטב. לא שמעתי את השיר. ראיתי רק את שפתיה נעות ואת החיוך, ותהיתי.... איך ולמה היא כאן, באמצע המדרכה, יושבת ושרה? כמובן שמייד חשבתי על אהבה. חשבתי - אולי בגלל אהבה נכזבת? אולי, לפני שנים קבעה להיפגש כאן עם אהוב ליבה והוא – לא הגיע לפגישה. היא לא ידעה שפגש נערה אחרת שגנבה את ליבו ולא היה בו האומץ לספר לה. והיא המתינה, מזמזמת את השיר שלהם, השיר שלצליליו אהבו, והמתינה... והמתינה... מאז, מדי פעם, היא חוזרת לאותה המדרכה, שרה את אותו השיר, ומחכה... מחייכת, בטוחה שהפעם יגיע. חשבתי - אולי הוא כן הגיע האהוב, בידו שושן וטבעת זהב... ומאותה מדרכה המשיכו הלאה בחייהם. מאושרים ואוהבים. השיר ששרה היה השיר שנוגן בחתונתה כשצעדה אל עבר החתן שהמתין לה מתחת לחופה ומשום מה, כך פתאום, הוא נלקח ממנה. ואין לה נחמה ואין לה מנוחה. מאז, מדי פעם, היא חוזרת לאותה המדרכה, שרה את שיר החתונה ומחכה... מחייכת, בטוחה שהפעם יגיע. וחשבתי – אולי, בעקבות אהבה גדולה ואסורה, נהגו להיפגש פעם בשנה באותו מקום, באותה שעה (כמו באותו מחזה/סרט ידוע) וגם כשהפסיק להגיע (היא איננה יודעת מדוע עד היום), היא מקפידה לבוא פעם בשנה לאותה מדרכה, באותה שעה, שרה את שיר אהבתם וממתינה... מחייכת, בטוחה שהפעם יגיע. המונית המשיכה בנסיעתה והאישה נעלמה מעיניי, אבל נותרה במחשבותיי ואני עדיין תמההלמה ישבה אותה אישה באמצע המדרכה ושרה...אז את יכולה להביא אותו בינתיים לפה?
(כשתבשילי אעביר לך ת'כוכבים :)
בעצם נו כבר תפתחי!!!!!!!!!!
את יודעת רציתי להביא גם את הקליפ של ברוס ספרינגסטין,
קליפ דומה, על רחובות פילדלפיה
אבל לא ניתן להעלותו.
הנה הקישור
http://www.youtube.com/watch?v=9L9_8vwx2w8
חבל שאין כזה על תל אביב אבל אני רואה בעיני רוחי את ספסליה.
וואווווווו
טוסקה תודה שהבאת
חד כתער.
טוסק' אולי בהזדמנות זו תביאי את הספור שכתבת על נגנית הרחוב?
מוכרחה לגלות לך שכשכתבתי את הפוסט הזה
לא יכולתי לשלא לזכור גם את הספור הזה שלך.
נו? אולי תתרצי ותפתחי שוב את הבלוג שלך?
דרך אגב פלגונת, בזמנו האחיינית שלי עשתה עבודה סמינריונית על נושא בשם "שוטטות" ובמצגת היא השתמשה ממש בשיר הזה כמוטיב מוביל
הגדרת כל כך נכון ותארת כל כך יפה את החנק, את הכבלים.
תחושת החנק והכבלים האלה, כמו גם הרצון לממש את עצמי וללכת, בכל זאת, אחר נטיית ליבי,
היתוו גם את מסלול חיי (שתארתי בפוסט "נבו"),
מסלול שהיה קשה ולחלוטין בלתי שגרתי (אולי משום נטיית הלב - סיבה ומסובב)
אבל כן, כמוך, בסופו של דבר עשיתי את זה וזה נהדר.
תגידי, יכול להיות שהסתובבנו בסיני ביחד?
פגשתי כמה פעמים את אברהם שיין ו"קניתי" ממנו דפי שירה. אני מרשה לעצמי להביא לכאן שיר אחד שלו:
"אני מר אברהם שיין
לשעבר מנהל בנק מת
ליד בית האבות קרוב לבית הקברות.
בבוקר היו המתים
באים לפקוד את כספם
ובלילה שיעבדו את נשמתם.
בחשבונות העובר ושב לא שבו.
תקבל סידור לקדיש, ושעון קוקיה לתשמיש
למען תדע כי זמנך עבר מזמן
ושום נייר עיתוק לא יוכל לשכפל לך
את השנים האבודות.
ואף לא ערב לפרוע את השטרות
שהופקדו בכספת הזמנית
של החיים.
אני מר אברהם שיין
הייתי מנהל סניף
בנק מקומי בין בית הקרבות
לבית הקברות".
"בשולי הדברים אני חושבת שברגע שבוחרים בחיי משפחה
צריך לקחת אחריות ולוותר על הרבה גחמות והרפתקאות. "
צ ו ד ק ת !!!!!!!!!!
מסכימה ומזדהה מאד עם מה שכתבת,,
בדורי הייתי ילדה פרועה ועצמאית, הסתובבתי אז בסיני,,,
למורת רוחם של הוריי ובכלל,,,
כמובן שגמני נכנעתי לתכתיבים הנורמטיבים,,,
אבל האופי הפנימי שלי בא לידי ביטוי בילדיי,,,
שגדלו בדרך האישית בהתנסויות הלעיתים לא שיגרתיות,,,
עד היום אנשים חושבים ש"נתתי יותר מידי חופש"
באופן אישי,, רוצה לספר לך ,,
שהייתי מרגישה חנוקה לעיתים,,,,[היום זה פוחת והולך]
מאבקים פנימיים,,,
היו תקופות שהכמיהה גברה לדברים שאוותה נפשי ושקיננו בתוכי,
ועל אף שהרגשתי קצת כבולה ,
גמלה בליבי החלטה למצוא לעצמי את הדרך למימוש שאני כה רוצה,,,
לא ענת, מעניין שהפסדתי את הספור הזה.
תודה שהבאת.
אנשים בודדים הולכים עם צו ליבם עד הסוף.
אני מאמינה שהוא דמות מרתקת.
אנסה לפגוש איתו.
הענין הוא שאת ההתלבטויות האלה עשיתי כשהגעתי לגיל הבגרות,
כלומר בגיל בו הייתי צריכה להחליט באיזו דרך אני הולכת.
אני זוכרת שההתלבטויות היו רבות.
הייתי אז היפית ומרדתי בכל העולם, בראש ובראשונה בהורי.
המימסדיות, מה שנקרא אז "ציונות", סימלה את כל מה שרציתי לבעוט בו.
לקנות דירה , לעבוד בשבילה כל החיים וכשנגרמת המשכנתא, נגמרים גם החיים... נו באמת זה נקרא לחיות?
הספור על הדייג והיאכטיונר עמד לנגד עיני. (למי שלא מכיר ..הספור מובא להלן)
המוות והשואה היוו בשבילי סמן חזק מאוד.
זוכרת שהחזקתי בתובנה ש"אֵם שבאמת אוהבת את ילדיה לא יולדת אותם"
כייוון שאיך שהיא מצווה להם חיים, היא מצווה להם גם מוות ואת כל מה שביניהם (שזה הרבה פעמים סבל).
אבל האישה שבי ניצחה אותי.
הרומנטית הקטנה שכל כך הושפעה מסרטים וספרים
ורצתה להתחתן ולגדל ילדים באושר ובאהבה.
בשולי הדברים אני חושבת שברגע שבוחרים בחיי משפחה
צריך לקחת אחריות ולוותר על הרבה גחמות והרפתקאות.
-------------------------------------------------------------
ספור הדייג והיאכטיונר
ישבו על המזח שניהם.
ואז החלה להתגולל שיחה ביניהם. היאכטיונר שאל את הדיג למה הוא לא לומד, לא עובד
"הנה" אמר, תראה אותי, למדתי ועשיתי דוקטורט. קבלתי ג'וב לא נורמלי במכון המדע, הקמתי משפחה,
התקדמתי בחיים, עברתי מדירת שכון לבית גדול.
כיום יש לי וילה, קניתי לי יאכטה, אני מסודר בחיים ועכשו אני יכול לדוג כל היום."
ענה לו הדייג: "נו, אז זה בדיוק מה שאני עושה כל היום בלי לעבור את כל החארטה הזה שעברת.."
ערן יקר,,
מרתק מה שעברת,, בהחלט מעניין מאד,,
שמחה שקראתי ,, וקיבלתי נקודת מבט מעניינת על חיי רחוב,,,
האם נתקלת במשורר אברהם שיין?
[ הוא היה בעברו מנהל בנק מכובד, ]
וכבר די הרבה שנים ,,הוא משורר המוכר את שיריו ברחובות תל אביב ,
תקופות ארוכות הוא ישן על ספסלים ברחוב,,
ובעצם הומלס מתוך בחירה מוחלטת,,
תוך ויתור מבחינתו על משפחתו ועל חיי נוחות ממשרה מכובדת ויוקרתית,
הוא אינו מתחרט על כך,,,
ענת
את בוודאי שמעת על אברהם שיין, שהיה בעברו בעבר מנהל בנק מכובד,
וכבר די הרבה שנים ,,הוא משורר המוכר את שיריו ברחוב,
תקופות ארוכות הוא ישן על ספסלים ברחוב,,
ובעצם הומלס מתוך בחירה מוחלטת,,
הוא שילם מחיר,, מבחינתו היה שווה בהחלט,,
ויתור על משפחתו [שהתרחקה ממנו] וויתור וחיי נוחות ופאר,, ובחר לחיות בפשטות והוא שלם מאד עם זה,,
[כיום המשורר אברהם שיין מוכר לעוברים ושבים ברחובות תל אביב
שירים מודפסים ומצולמים על ניירות צבעוניים, במחיר שקל לשיר,,]
איך שקראתי את הפוסט המרתק שלך ניזכרתי בו,,,
אפשר להביט על זה בעצב,, ואפשר להביט על זה כמשהו מרתק ומשחרר,,
בכל אופן זו הרפתקאה חזקה ועוצמתית..
*
מיכלי
למה? למה את הורסת לי ת'תמימות? ת'ציוריות? ת'מצועפות?
ואם אשכיר ת'ארבעה קירות שלי ואתקיים מדמי השכירות בתקופת ההתנסות מרצון בחיים האלה?
שu ויזה?
הומלס מבחירה , לעניות דעתי, זה סתם בטלן חסר אחריות ובעצם גם טפיל חברתי. הומלס בכורח - לא עלינו !
שבת שלום יקירה.
יקירתי, החירות שלך זו הויזה שלך. מוותרת?
(:
תודה
רפואה שלמה.
שיט, אני כבר חולה שבוע
מה שנקרא "מתפגרת בפגרה"
הוא לא יכול היה להפנות אותך לפני כמה ימים?
מכל מקום תודה, אין צ'אנס שאני לא אקנה את הספר
מאז ומתמיד הדמויות האלה ריתקו אותי.
כתבת וניתחת יפה. תודה!
חברי המנוח הפנה אותי לספרו של חוויאר מריאס, שיצא לאחרונה בעברית (אף שפורסם ב1989) בשם "כל הנשמות", ובו התייחסות לתצפיותיו על קבצנים וחסרי בית. מרתק.
מעצבן שזה מסוכן.
למה זה צריך להיות מסוכן
למה אי אפשר לעזוב אישה לנפשה
למה אישה לא יכולה "לעבור לבד ברחוב?"
מעצבן ומסוכן. מאד.
זה מעצבן.
מעצבן שאנחנו לא יכולות לשכב על ספסל סתם כך
שלא יכולות ללכת לבד על החוף בלילה
שלא יכולות לזוז מטר לבד.
וואוו ערן
אני כל כך מעריכה את זה
לא העזתי לבקש ממך שתספר
זה יושב אצלי כבר שנה אני חושבת
מאז שהתוודעתי לספור שלך.
מוכנה לשמוע עוד ועוד.
לגבי אהבתך לספסלים -
אז נשארו לי פה עוד כמה חברים שיעידו
שכתבתי ארבעה פוסטים על המוצאות אותי על ספסלים,
על אהבתי לספסלים,
המשיכה הבלתי מוסברת.
אפילו פעם שאלתי
"מה יש לי אני עם ספסלים?"
היו חברים ששלחו לי צילומים של ספסלים בעקבות כך.
חבל שמחקתי ולא יכולה לשחזר.
הספור שלך מרתק
למרות שהבאת רק על קצה המזלג הימנו.
המון תודה והערכה
ממני
מעריצה ותיקה ומושבעת שלך
זה עושה חשק לבכות.
ממש כך
מעריך מאד את הדרך שלך להתבונן בחיי רחוב, זה לא מובן מאליו. הניסיון האישי שלי העמיד אותי פעמים לא מעטות מול עיניים לא מבינות ולעתים גם מול תגובות לא חיוביות ואלה הגיחו בעיקר מאנשים פחות מפותחים מנטלית ושאינם פועלים עם צו ליבם וחזונם אלא שבויים בתפיסות רווחות ופועלים באופן המעיד על אי-חירות פנימית.
ברחוב למדתי דבר חשוב: את כוחו של ההמון. הייתי אינדיוידואל התלוי תלות מוחלטת בהמון.
לפני החויה הזאת הייתי תלוי באדם אחד בלבד כדי להתקיים: בבוס שלי. זה כמו להיות תלוי באלוהים אחד ואז לצאת לחויה שמבהירה לך היטב את אי הודאות שבחיי חופש, את היותך נתון למערכת שלמה של אירועים והסתברויות המתרחשים בכל רגע דרך אין ספור גורמים נעים, ואת ההבנה כי המפעיל הוא אתה ולא דבר-מה אחר האחראי לחייך ונמצא אי-שם למעלה. ההבנה הזאת תמיד הייתה בי אך שכנה רק כהבנה אינטלקטואלית בעוד שהחויה ברחוב הפכה הבנה זאת לרגשית ועמוקה, לשלמה.
בעיקר למדתי לנשום באמת והנשימה הצילה אותי כי גופי שידר ביטחון ורוגע במקרים של סכנה, כי הרחוב הוא לא תמיד משחק ילדים.
פיתחתי אהבה אמיתית לספסלים. הם, עבורי, אינם שונים מהעץ הסמוך אליהם, ולא רק בגלל היותם עשויים אותו חומר.
החויה הזאת הסתיימה אך עדיין פותר עם עצמי בעיות בחיי היום-יום שלי באמצעות הליכה רגועה ברחובות אהובים וישיבה או שכיבה במשך חצאי לילות על ספסלים.
מבין את המשפט האחרון של הפוסט. ה"רחוב" מתייחס אחרת לאישה ולגבר.
יום אחד כשניגנתי ברחוב עצרה לידי בחורה שסיפרה לי שהחלום שלה הוא להופיע (משחק וריקוד) ברחוב. אמרתי לה שאעזור לה ושאלווה אותה ואהיה איתה בפעם הראשונה.
לאחר כשבוע היא אזרה אומץ. בחרנו מקום בתל אביב והיא התחילה כשאני יושב כמטר ממנה.
אנשים התקרבו והחלו להגיב לה, אך התגובות היו שונות מהתגובות אליהן הייתי רגיל. התגובות כלפיה היו בוטות ורובן לא התייחסו לאמנות שלה. הייתי מזועזע מהחויה הזאת. אחד מהצופים אף התקרב אליה ושאל בבוטות אם אפשר לגעת בגופה. באותו רגע לא יכולתי יותר, קמתי ממקומי וביקשתי ממנו שימשיך בדרכו.
היא לא הופיעה שוב.
אפילו רק המחשבה, משחררת:)
כשעומד לידי מאבטח וכשהשינה היא לא שינה.....
אבל כן, אני אוהבת להיזרק....
זה עדיין לישון על ספסל. לא מובן מאליו בכלל....
מרשה לך לצחוק עליהגדרת כל כך מדויק את המושג - חירות.
חירות מכבלים
חירות ממה יגידו
חירות מתלות בחפצים
חירות בהיבט הפמיניסטי [למרות שפה הייתי נזהרת ולוקחת לי איזה כלי הגנה]
חירות ללכת בעקבות הלב ולא בעקבות מה שמצופה מאיתנו
באמת ישנת פעם על ספסל לבדך?
יש לך אומץ בכמויות, ובעיקר מה שאני אוהבת אצלך זה את היכולת שלך למתוח את הגבולות.