פעם..., בפינת הסלון ישבה קופסא קטנה. כמה אינצ'ים, שני צבעים וערוץ 1.
ועל הקירות ישבו ספרים.

המון ספרים. וגם אנציקלופדיות. קילומטרים של עם עובדים קטנים נדחקו לצד ספרי אומנות שמנים שנדחקו לצד ספרי ארץ ישראל, מדע וטבע. וגם בחדרי הילדים.
הספרים ידעו לספר הכל על דיירי הבית ויש שסימלו עבורם סמל סטאטוס של ממש.

אחר-כך הגיעו הכבלים והמהפיכה החלה.

סופסוף יכולת לבחור בין "חיים (משעממים) שכאלה" ובין החיים האמיתיים ב- בוורלי הילס 90210 - ולמה לנו לשבור עכשיו את הראש עם כל ה- אנו באנו ארצה הזה, אם אפשר להתחבר למכנה המשותף הנמוך ולהיות IN...

עם הגעתו של ערוץ 2, נראה היה שהמהפיכה הסלונית מתחילה לאבד שליטה.

"דוד, בוא נעביר את הטלויזיה לקיר הזה"
"מה, מול הדלת?!"
"כן, ככה אתה נכנס וישר רואה מה יש בטלויזיה....."

תחת מבול הערוצים בית נורמלי כבר לא יכול היה להסתפק בטלויזיה אחת וזו הוכנסה לחדר השינה. לא רק של ההורים, גם לאלו של הילדים. ושכל אחד יראה מה שבא לו - העיקר שיהיה שקט בבית ויפסיקו לריב.
לקח זמן, והבינו שכנראה השקט הזה מייצר המון סערות והחלו להיבנות חדרי משפחה.

"אני מתה על זה שמורני שוכבת עלי ככה מול הטלויזיה"
"הרטייה הזו על העין זו עין עצלה?"
"שטויות....., אל תשאלי מה היה לנו עם הגשר..."

וגם זה לא עזר והחלו להנהיג שעות צפיה.

חייו של מעצב מעולם לא היו קלים ובסלון תמיד ארבה לו המפלצת. ככל שהעולם נהפך קטן יותר, כך גדל מסך הטלויזיה. עכשיו לך תצניע גוש של 60*60*60 ס"מ. הפיתרון המקובל היה מזנון שרירי ורחב ידיים. שכן עם הטלויזיה ישבה גם מערכת הסטריאו. וסתם מערכת משולבת זה חרטה, אז נקנה מגבר ורסיבר. ודאבל-טייפ. ואקולייזר. אה! וגם ההוא עם הצלחת המסתובבת צריך לשבת פה. נו....., איך קוראים לו... הפטיפון.
אוי! רק שיישאר מקום לוידאו.

.....
עד שהגיעה הפלזמה
עוד לא נברא האדם שיוכל לעמוד מול גודל הפיתוי - תרתי משמע.
ושוב מצאו כולם את כולם רובצים בסלון.
התגובה לא אחרה לבוא. הפעם, קיצונית מתמיד.

"אנחנו לא רוצים טלויזיה בסלון! מי שבא אלינו, בא לשוחח - לא לראות טלויזיה".
"מה עם הילדים?"
"השתגעת?!"
"או.קיי."

אותה מפלצת איימתנית שאיימה להמיט בעבר אסון על כל משפחה, גררה מלחמה בלתי נמנעת. אבל כיום, בעידן בו זו דוקקה לעובי קלסר משרדי, מדוע בעצם בוחרים מעצבים רבים להעצים את קיר הטלויזיה בחדר המגורים וליצור מפלצת חדשה?

אין לי דבר עקרוני נגד מקדשי הפלזמה, אבל כשזה הופך למגמה או לברירת מחדל, זה מעורר תהיות. בפרט, נוכח העובדה שהרבה פחות מכשירים היום עושים הרבה יותר עבודה. דומה כאילו הנה התפנתה לו למעצב איזו פינה בבית וכל שנותר לו הוא להסתער עליה. לא זו בלבד, שנים חיכינו שיפנו לנו קיר אחד לרפואה - הנה זה קורה - עכשיו נראה לעולם מה אנחנו באמת יודעים לעשות ואת הכל על קיר אחד.

ככאלו שבידיהם להכתיב אורחות חיים (או לכל הפחות להמליץ עליהן), למה שלא נאמר תודה לבורא שפטר אותנו מעונשה של המפלצת והוריד לנו מהשמים פתיתי פיקסלים קטנים, ארוזים דק דק. אני לא מדבר כבר על שלל בעיות הבניה של ריהוט מגבס, אבל איכשהו, נראה כאילו מתקיים ניסיון למלא את החלל בפרטים, רק בכדי שחלילה לא יהיה לנו ריק בחיים. ואם ריק, למה למלא אותם בחומרי בניה ולא בתוכן...... כי מה חשוב יותר מללמוד משהו - בכל יום - יהא זה אפילו פרט קטן.