אומרים כי אישה בודדה במדבר אינה שווה דבר. היא כמו רוח או ג'ין - משהו שיעלם במהירות ולא יותיר דבר. אם מישהו ימצאנה, היא תהפוך לכלום. הוא יעשה בה כל שיחפוץ, וכשימאס בה יהרגנה ויטמנה בחול. אין מקום במדבר לנשים בודדות, המדבר אוהב רק גברים, כאלה שלא מפריעים את מנוחתו, ולא גוזלים את עוצמתו. היא כבר בת 17 חורפים, כשהתעברו העיזים בהר. עתה עצי התאנה כלואים במחסום, ופריין הרב ישמש למאכל עיזים בקיץ. החמור למד לרעות עם העיזים שמספרן כבר שש והתייש הקטן משתולל בניהן איננו מבין שכולן מעוברות. דומה והחורף יהיה נוח והענק(ההר) ימשיך לישון כמו בסתיו. האוויר מזיל לחות והלילות שקטים. והנה, משעמד החורף לדמום הגיעה לה הסופה שדומה והיא אחרונה. עליה שכבה על המזרן נצמדת לשמיכה באימה. השדים השתוללו במאהל, והעיזים פעו בבהלה. היא עצמה עיניה והתפללה שהענק לא יתעורר. היא הייתה מצונפת בבהלה, וידיה תחובות בין רגליה, ואז הענק שאג והיא כיסתה את ראשה רועדת. מי יתן וחמיד היה כאן. יחד עם זכרותו המקוללת, ישכב מאחוריה ויחלל את חייה, מי יתן ויהיה כאן גבר שיחבק אותה מאחור. בבוקר, משהו היה באוויר הלח - חוסר שקט של העיזים, נעירת החמור או אפילו קירקור תרנגולת בודדה היו חריגים ומוזרים. היא נמתחה בחשש והציצה לעבר המדבר. ממול על השביל שכבר היטשטש לו, הופיעה נקודה שחורה. בבהלה נרתעה, קפצה ומיהרה לאוהל. היא ישבה רועדת וחושבת. אחרי שעה אזרה אומץ וחזרה בפחד, מתכנסת אחרי סלע ומציצה לעבר הנקודה השחורה שגדלה. היא ידעה שתוך שעה תגיע הנקודה למרגלות ההר. ממסתורה אחרי המצוק הציצה היא, מתפללת כי אותן שתי דמויות תסתובבנה לאחור, אבל הדמויות רק התקרבו בנחישות וכשהגיעו לשביל המטפס להר יכולה הייתה להבחין ברוכב על סוס שמאחוריו חמור. הוא עמד כחצי שעה נותן מנוחה לבהמות ואז בנחישות החל לטפס - גורר אחריו את הסוס כשמאחור קשור החמור. היא מייד סידרה את הרעלה, מיישרת שמלתה והתיישבה בפתח האוהל. קול נקישות ברזל פרסות, ומגפים מסומרים הרעישו את דממת המאהל. העיזים הרעבות שתקו לפתע כשהשיירה הקטנה נכנסה למאהל. היא זיהתה אותו מייד - האיש שרכש ממנה תמיד את הלבונה. שומר השוק בעיירה הקטנה שליד הים. הוא הביט בה ובירך כמצוות הבדואים. היא בירכה בשקט ובענווה. כששאל היכן ראש המאהל, שיקרה היא ואמרה כי יצא ויחזור בלילה. הוא בירך שוב, ואמר כי הוא מחפש מחסה עד מחר. היא לא השיבה, רק מלמלה בשקט כי אין גבר במאהל. הוא משך בכתפיו ושאל אם יוכל לנוח בחוץ. שוב לא ענתה לשאלתו. הוא התישב על מקומו ממתין. היא המתינה בפחד מתפללת שדרכו היא לשלום ובטעות הגיע לכאן. לאחר דקות ארוכות קמה ממקומה והלכה לקשור את הסוס והחמור ליד השוקת. היא פתחה את דיר העיזים ומיד החלה להתרחק במהירות מהמאהל מותירה אותו לבד משתאה. היא הביטה לאחור לראות אם הוא בא אחריה, אבל המדרונות הירקרקים היו ריקים ושקטים. רק החמור והעיזים התרוצצו סביב מנסים להשלים את שעות הבטלה של הבוקר. היא ישבה רועדת על סלע ומוחה הולם בחוזקה. שיקח הכל, חשבה, והציצה שוב לראות אם הוא בא. היא נזכרה במחזור הראשון וההדרכה הארוכה שקיבלה מסבתא. "המדבר מסוכן וחסר מעצורים, כך אנחנו בני האדם. לך יש חור ולגבר יש זין. משנכנס השיגעון לחור, עליך להתאפק ולהתחמק. משנכנס השגעון לזין עליך להיעלם במהירות. כל היסוס קטן, והמדבר יקטוף את נשמתך. המדבר לא מרחם יא'בינתי. כשהמדבר השקט מתעורר זה יהיה מהר מאוד ולא יהיה לך זמן לחשוב"
***
היא נשארה לחשוב. משירד הערב, והעיזים החלו לנוע לכיוון המאהל, הלכה היא אחריהן. כל הדרך התפללה שכשתשוב יעלם אותו עובר אורח. לאכזבתה הסוס והחמור עמדו בלי אוכף ורתמה, נחים בסבלנות ליד ערמת עשב. העיזים והחמור התפרצו קדימה ושתו מים. כמו צל שקפאו שד, נעה היא אחריהם, כולאת אותם בדיר, ומתייצבת פתח האוהל. בפנים בערה מדורה קטנה, ולהפתעתה האוהל היה ריק. היא נכנסה בחופזה וקשרה אחריה את פתח האוהל. בחוץ טרם החשיך והיא המתינה בשקט. לפתע ראתה על המיטה של חמיד שמלת אישה כחולה. היא אחזה בה, מביטה בהפתעה בריקמה הזהובה ומטבעות הדולמן התפורים ליד החרוזים. אבל אז, זרקה היא בבעתה את השמלה, והציצה סביבה. האוהל נראה זהה, ושום דבר לא זז ממקומו. למעט רוח חורף קלילה שריד מסערת האתמול. אט, אט היא נרגעה, והאוהל נותר דומם כשהיא בתוכו יושבת ולועסת חתיכת גבינה. בטנה כאבה מרעב וביום מפוחד זה שכחה הכל. רעם חד נשמע מרחוק, והיא קפצה - האם הענק התעורר לו. אבל, היא נזכרה שלא היו עננים מעל ההר כשחזרה מהמרעה. היא הציצה מהאוהל בעוז, רואה את השקיעה האדמדמה שברקע. משמאלה הדיר השלו בו בטישות רגליו של התיש הקטן המנסה לרכב על אחיותיו. מימינה היה בור המים ומאחוריו רקיע בצבע מוזר. היא נזכרה שהלילה הירח יהיה מלא וכשמשכה את ראשה מעלה ראתה את הירח הצהבהב בוקע במזרח. הזר לא נראה, אבל סוסו וחמורו עמדו במקומם. לפתע נשמעו צעדים והיא קפאה במקומה. "הבאתי ארנבת" קרא בקול והיא לא ענתה, רק רעדה קלות. " אישה צאי. הכיני את האוכל כמצוות הארוח במדבר" רעם קולו. היא כמעט בכתה, אבל פרמה את היריעה ויצאה. הוא עמד מרוחק מהארנבת, והיא לקחה אותה בזינוק ובידה סכין. היא צעדה לאחור כשידה מונפת ואז מבושה השפילה את הסכין, הסתובבה ונגשה לסלע לטפל בארנבת. היא שמעה אותו פוסע והציצה בו. על רקע השמים הורודים דמותו האפלולית טיפלה בחבילותיו שליד הסוס ואחר כך התיישב לו והביט בה. במהירות אספה את קרביה של הארנבת והשליכה אותן אל מתחת לעץ התאנה. את העור מתחה על הסלע בחופזה ומהר חזרה לאוהלה.
***
הארנבת על גחלים החלה לרחוש והיא הטילה חופן אורז לסיר מים רותחים, טובלת גוש מלח במים לרגע ואז מוציאה וזורקת גרגירי תבלין טחונים לאורז המקפץ במים. רייח טוב משתרר באוהל כשהיא מניחה לוח פח על האש ומותחת עליו בצק חמוץ ותפוח. שהפיתה הגדולה מוכנה, והיא מטילה אותה על בד פרוס. משום מה, עתה, בלהט הבישול היא נזכרת בשמלה הכחולה. מבטה עוקב אחר הקימורים והקפלים עד הניצוצים הרקומים בצווארון. היא הופכת את הארנבת על שיפוד העץ ו בוחשת באורז הרך. הרייח של הבשר מעורבב בריח הפיתה המתקררת פושט מסביב והיא יודעת שהכל יהיה טעים. כשהיא מעיפה את הפיתה השניה על חברתה המקוררת, כבר האורז מוכן והסיר מורד מהאש. קערת נחושת מונחת והיא הופכת את הסיר ועורמת על הקערה אורז. היא מקפלת את הפיתות לשניים ומניחה לצד האורז. בדיוק כשהכל מוכן והמטלית הנקיה וקנקן המים עומדים במקומם, הארנבת מוכנה. היא מניחה אותה במרכז ערימת האורז וקמה ממקומה. היא מביטה בעצמה ורואה את ידיה בצבע הקינמון רועדות מפחד. היא הופכת אותן ורואה את שיירי הבצק. כמו הלומת שיכר היא מועדת לפתח האוהל, מניפה את כנף האוהל לרווחה וקוראת לו לאכול. הוא ניגש באדישות, מציץ פנימה מריח את הרייח הנפלא. היא, עומדת לידו מריחה את זיעתו הגברית, וחשה רעד מכנסיו הנוגעים בקצה שמלתה. מייד היא מסיתה רגלה ונצמדת לעמוד העץ התומך בכניסה. הוא לא שם לב אליה, רק נכנס חולץ מגפיו ומתיישב מול הקערה. לרגע המשיכה לעמוד ואז נפלה היא במקומה משתדלת להתיישב זקופה, כשהרעלה על ראשה. הוא מביט בה ואוכל בכף ידו - אוחז הוא בארנבת וקורע אותה לגזרים בשיניו. עיניו מביטות בה בדיוק כמו שהמדבר מביט במי שגוסס. יש לה הרגשה שהוא יודע הכול - הוא יודע שהיא לבד. הוא מותיר לה חלק מהארנבת ומשאר המזון - לוגם מהמים ומנגב את ידיו השמנות. בעדינות, מבלי ללכלך הוא נוגע בשמלה ואחר כך מביט בה בחוצפה. "היכן אני יכול לרחוץ את עצמי. יום ארוך היה לי, עד שהגעתי לכאן" היא לא עונה, רק קמה ממקומה והוא אחריה. היא לוקחת אותו לבור המים ומצביעה על החבל והדלי. אחר כך, היא מסתובבת וחוזרת לכיוון האוהל. היא שומעת את הקולות המרוחקים מהבור, רעש הדלי והגלגלת המסתובבת, רעש ישן ומוכר מלפני שנים שחמיד היה עדין כאן. היא קושרת את האוהל בחוזקה ונופלת על המיזרו ממתינה. עתה הרעש הפסיק ומשתררת דממה מסביב. רק הרוח מתחילה לפתע לשיר בעוד היא שוכבת על מזרונו של חמיד, ועיניה בורקות באפלה. עוברת לה השעה והיא כבר רגועה - בטח אותו זר כבר הלך לישון. היא מלבה את הגחלים ומוסיפה גזעי אש להאיר את האוהל. שמלה נקיה, סבון חול וחלב מערבב בלבונה כתושה היו צידתה לניקיון גופה. בחשאי, מהלכת היא לבור מבלי להביט לעבר הסוס וחבילותיו - שם בחר לשכב. רק שמהגיעה הציצה סביבה, ורואה שהכל בהיר באורו של ירח לבן. היא לבד בעוד הזר מצידו השני של האוהל, חושבת "רק שלא ישמע את פסיעותיה הרכות". אותו רגע, היא בוטחת בחשכת הבור, יורדת היא אליו מותירה את גושי המאהל האפלים מאחור, מותירה רק פיסת שמים רקועים בכוכבים המעיזים להלחם באורו של ירח. בתוך המים הקרירים צפה היא עירומה כשהירח מעל מציץ מעל על מבושיה השחורים המנוגדים ליריכיה ובטנה הלבנים. אותן דקות נעימות, חולפות להן במהירות, והיא מטפסת על הסלע החלקלק ומתיישבת בשוקת המרחץ. אבן החול הספוגה בחלב מרגיעה את גופה, ומשחררת את כל שריריה הכואבים מאז הבוקר. לאחר ששיפשפה בחוזקה את יבלות ידיה, ואת קרסוליה המחורצים, מרגישה היא את עצמה קלה ומוכנה לקראת הליל שאלי יביא את מותה. בחוזקה היא אוחזקת בדלי ומטביעה אותו בעדינות במים שלא ישמע רעש, וברחש עדין שוטפת היא את עצמה באיטיות מהקצף החלבי. מסרק עץ הניצב לו בדד בגומחה בסלע נאחז בידה החזקה והחל להתיר את קשרי שערותיה. זה לקח הרבה זמן ובסוף קיפלה שערותיה וסחטה אותם בקפידה. היא סיימה ורצתה ללכת כשצל פתאומי נפל מעליה. אנחת בעתה כולאת את ליבה והיא מציצה מעלה. האוויר משתחרר כשהיא רואה את כיסוי העננים השחור המתקדם לכסות שמים לבנים.
*** שקט במאהל למעט כמה שדים קטנים המתחילים לנפנף ביריעות. את השמלה הכחולה היא תולה ליד מעיל ישן של הסב והשמיכה של חמיד מקופלת ונזרקת לפינה. היא מצטנפת על המזרן מבלי שמיכה ורק גלימת כותנה דקה מפרידה בינה ללבין האוויר הלח של סוף חורף. לפתע, מבלי אזהרה רועם הענק. הג'ינים והרוחות לא הספיקו להגיע והוא רועם בשנית, מקפיץ את ליבה ומחדד את אוזניה. עתה היא שומעת אותם צווחים דוהרים על גבי הסערה. משום מה היא נזכרת בזרועותיו של חמיד. הבהלה לא חולפת ודריכות גופה נשארת. כשרועם ההר בשלישית היא כבר פוקחת עיניים ומביטה במדורה. האש חזקה ומגנה. היא נועצת עיניים באש, מושיטה יד לעבר שקית קטנה הטמונה מתחת למזרן, מתפללת ומטילה גרגירים לגחלים. הלבונה מתמוססת וסליל עשן כחול מתחיל להתמר - רייח יקר ומשכר נישא באוהל. הג'ין מנפנף ביריעת האוהל בחוזקה והיא משתרעת על גבה ממתינה מוכנה לרעם ההר. שוב אוחז הגין ביריעה מנפנף אותה לרווחה ואז האוהל נפרץ לרווחה. היא עוצמת עיניים בחוזקה, ואז נזכרה ששכחה לקשור את היריעה. אט, אט פקחה את עיניה לראות אם השד עומד בפתח. לפתע מבזיק ברק באור גדול, ומול עיניה נשפך האור הלבן על פני המאהל - מאיר דמות גבר זר העומד במרכז המאהל. היא מתרוממת על מרפקיה בבהלה, ואז מבריק שוב האור וההר נאנח ברעם, כשמול הפתח עומד הזר עירום לגמרי - רטוב כולו, וטיפות מים מנצנצות על גופו השרירי. היא קופאת במבטה עליו ולא יכולה לזוז. שבילי המים חורצים את גופו המבהיק, מתנקזות לעבר שיפולי בטנו שם מתנוסס לו זקוף אברו. היא לא יכולה להתיק מבטה מרגליו ומה שבניהן. דומה וזה זין משורג ונפוח כמו איל מנגח המנסה לפרוץ מהגוף הרזה התומך בו. הוא מתקרב אליה בעודה מזנקת בבהלה על רגליה, אבל עדין היא שותקת. הוא נעצר לרגע מתנועות הפחד אותן היא מגלה, נותן לה כמה רגעים להתאושש. ואז, התעורר ההר לחיים ושרשרת מבעיתה של ברקים מצליפה סביב המאהל. כשבליל של רעמים אדירים מלווה את האור. היא זינקה הישר לידיו והוא חיבק אותה בראשה, אוטם את אוזניה עד תום הרעד החשמלי שבאוויר. כשהכל נדם, ורעידות גופה פסקו, הוא מסיר ידיו מראשה ומוליך אותן למותניה חש את גופה תחת הבד העדין. היא נסוגה צעד לאחור משפילה מבט לעבר זכרותו המציצה בה בעוז. היה ברור לה שזה כבר מאוחר ואין לאן לברוח. היא רק מביטה לעיניו לראות אם המדבר הקטלני מסתתר שם. כל מה שהיא רואה זה ים. זהו איש ים.
הוא מניף אותה לעברו וירכיה מתפשקות כשהוא אוחז בעכוזה ביציבות. כך תלויה היא לרגע בעוד הוא משחרר מאחוריה את השמלה. אחר כך, הוא מיצב את רגליו מניף אותה באיטיות לכיוון ביטנו. היא חשה באיבר המחליק ומחפש את הדרך לחור. היא נזכרת ביחום התיישים ומושיטה יד אל מתחת ביטנה מחפשת את האיבר החלקלק ומכוונת אותו אל תחתית הגבעה השעירה. הוא נאנח מהמשקל ודוחף את ישבנו קדימה פורץ דרך וגורם לה לצעקת הפתעה. לראשונה היא חשה את האימה למגבלות גופה לקלוט איבר כזה גדול. הוא נושא אותה באומץ על כפיו והיא מהדקת רגליה סביבו, אוחזת בצווארו בחוזקה. עתה שמשקלה החל להיתמך בשוקיה הלחץ על שני ישבניה הוקל, ורק נשאר המוט הלוהט המנסה להידחק למערה. כאיש ים ניחן הוא ברכות, והוא מניח לה להתרגל לעוצמת גופו. אט,אט היא משחררת את ביטנה ומתחילה לגלוש עליו כשעיניה קרועות בחשש ובסקרנות. משום מה מול עיניה עולים תלתלי ראשו המנצנצים מדמעות החורף. היא קוברת את פניה בשערותיו, ושתי כפות ידיה חופנות ונרטבות. הוא עדין חזק דיו לעמוד על רגליו ולשלוט בשניהם. הוא נותן לה את כל הזמן שהיא צריכה להחליק את אברו לתוכה, לזעוק בפחד, ולרטוט מכאב. משניגמרה החדירה והוא מחוץ בתוכה, הוא כורע ברך על המזרן, מקל על גופו ונשען עליה באיטיות. דם מכתים את הגלימה הלבנה מעיד באלף עדים כי נבתקת בזה הרגע. הוא מציץ בערוותה השחורה והמקורזת, מגלה את הורוד והמעורבב בדם המקיף את אברו. כשהוא רואה את הכתם התרחב על גלימתה הוא מושך שמלתה מעליה, חופן את שדיה הבולטים ומנשק בלהט את הפטמות הבשרניות. אותו רגע היא מרגישה בטוחה כמו חמיד נמצא ומגן עליה. כשהוא מתחיל לרטוט במקצב בלתי מוסדר בין רגליה, היא כבר עוצמת עיניה מנסה להיתפס למקצב החדש והמוזר הממלא את תחתית בטנה. הוא יורק בתוכה את זרעו והיא מרגישה את הלחלוחית מציפה אותה. כך הוא זועק וראשו מתנשא מעליה, בלהט הברקים - רוטט בחוסר שליטה. כשזה פוסק, נותר רק מבטו של איש הים, צולב את מבטה באהבה.
|