כי ראיתי את דרכי, נעלמת ביער סבוך
בין קירות חורשים, בתוך האדמה המדממת
רגליים ננעצו, היכו שורשים.

ולרגע יכולתי לשמוע עלים מלמדים שירתם,
ורציתי לעלות גבוה לפרוח איתם.

הכרתי טיפותיו של הגשם, נקבות בתוכי, יורדות מתחתיי,
והרוח קרה ונואשת הקפיאה אותי, הכבידה עליי.

ולרגע יכולתי לגעת בקצה הכאב האפור,
ורציתי לעלות גבוה לראות את האור,
לראות את האור.

אומרים השמיים כחולים מעלינו, מלאים באורות.
אולי יום אחד אוכל גם אני לראות... לראות...

ונפלתי לארץ בשקט עצמתי עיניי,
אטמתי ליבי והרגשתי איך אני מתפרקת,
מכל כאביי, מכל בדידותי.

ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור,
והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור,
לראות את האור.

ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור,
והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור,
לראות את האור.

לראות את האור, לראות את האור...

כבר יומיים אני שרה לעצמי את השיר

המדהים הזה.ומקדישה אותו לאלישיה

שלי,התוכית שנעלמה היום לפני שבוע.

מקדישה אותו גם לאהבה שלי,שמצאה לנכון

להעביר אותי מסע,בשדות החושך,כדי שאדע

להעריך את האור.ובאופן סימבולי ,

חלפו להם שבעה ימים ולילות תמימים.

ובשבילי זה כמו נצח נצחים. 

תודה  ענקית לאפרת גוש על הביצוע 

שחודר ,ומחלחל,למבואות הנשמה. 

תודה גדולה גדולה גדולה לעצמי.

על כל הרגישויות שאני מגלה,על

מסירות הנפש שלי ללבי.שעליו אני שומרת

מכל משמר.מכסה אותו בחורף,שלא יצטנן,

שלא יתקרר,מכל משב רוח ,מכל סערת

רגשות.כן...אני כל כך אוהבת אתכם...

כי אני כל כך אוהבת אותי.

תהילה.