סבתא, היום זה יום האזכרה ה12 שלך, אז למה זה עדיין כואב? למה זה מרגיש כל כך רע?

מחר בבוקר נעלה לבית הקברות, נראה אותך, בתוך קופסאת בטון גדולה, נגיד שלום ונדליק לך נר.

היום היינו בבית הכנסת, בבית הכנסת של סבא, שבו סבא היה, ואיננו עוד.

אז כבר שנתיים שסבא נטש אותנו, וכבר שנתיים שהאזכרות שלך לא ראויות, אבא מזלזל פתאום.

אף אחד לא מגיע, לא אחי, לא הדודה ולא הבני דודות.

היום אפילו אמא לא רצתה לבוא.

בבית הכנסת קראנו ברכה נתנו כסף והלכנו לקניות, עצוב סבתא, עצוב שבא לי לבכות.

אני לא יודעת, אבא אומר "זה מנהג ספרדי לעשות ארוחה, ככה אנחנו עושים"

אז אין ארוחה או מזונות, כמו תמיד.

ואנחנו מתפללים בבית כנסת ספרדי, חשוב להגיד.

אני לא מבינה מה קורה לי פה, למה פתאום אדם כל כך חשוב כמוך סבתא, מתחיל להישכח.

אבא כל הזמן אומר "החיים חזקים יותר מהמוות"

אני לא אומרת שלא, אני רק אומרת שצריך לכבד קצת, אם לא אותך, אז את עצמנו,

עושה לי טוב להיפרד ממך כל שנה בצורה שכזאת.

אולי פשוט אני אמצא לי דרך אחרת להיפרד ממך, לפחות לבינתיים.

עד שזה יהיה תורי לארגן את הכל,  ואז הכל ישוב להיות כמו שהיה פעם

אוהבת ומתגעגת יותר מתמיד, ציפורה, נכדתך